המָסורה בפרשתנו מציינת על הפסוק 'ויחל נח איש האדמה ויטע כרם', כי המילה 'ויטע' מופיעה בתנ"ך כולו שלוש פעמים בלבד.

כל שְלוש הפעמים מצויות בספר בראשית:

1. וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר (בראשית ב, ח).


2. וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם (שם ט, כ).


3. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם (שם כא, לג).

בעל הטורים בפרשתנו מפרש את משמעות הופעת המילה 'ויטע' בשלושת הפסוקים הללו:

ויטע. ג' במסורת. ויטע כרם. ויטע ה' אלקים גן בעדן. ויטע אשל. דרשו רבותינו (פדר"א, כג): מהיכן לקח הנטיעה, מגן עדן. וכן אברהם לקח האשל מגן עדן.

ועדיין יש מקום להעמיק ולבאר מהי משמעות העובדה כי גם נח וגם אברהם נטלו את נטיעתם מגן עדן. נראה כי התורה באה ללמדנו משהו על ההבדלים שבין נח לאברהם אבינו. בנטיעת עצים האדם הולך בדרכו של הקב"ה ומיישב את העולם, כדבריו הידועים של מדרש ויקרא רבה (פרשה כה):

מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן (בראשית ב, ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.

אולם, ניתן להוביל את יישובו של עולם לשני כיוונים שונים ואף מנוגדים. אפשרות אחת היא לקדם את יישובו של עולם לטובתו והנאתו האישית של האדם, ואפשרות שניה - לקדם את יישובו של עולם למען החברה והכלל. נח נטע כרם, כשכוונתו היתה לשתות בעצמו יין, לעומת זאת אברהם נוטע אשל לצרכם של העוברים והשבים (עיין רש"י שם שפירש: "אשל - רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות").

פנייתו של נח להנאת עצמו לא הסתיימה בשכרות חד-פעמית. מסדרה של הפרשה נראה שבחטא זה סיים נח את תפקידו ההיסטורי, ובניו נפרדו ממנו והלכו לדרכם. אפשר, שאנשי דור הפלגה שנאמר עליהם "ויהי בנסעם מקדם" החליטו לעזוב את נח ואת תורתו בשל אותה נפילה. לדרכנו, התרכזותו של נח בבניית הנאת עצמו גרמה בסופו של דבר לחטא בני דור הפלגה שאמרו "ונעשה לנו שם".

לעומת נח, אברהם שנטע אשל לצורכי הרבים הצליח להקריא את שמו של הקב"ה בפי העוברים והשבים: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם", וברש"י שם:

ויקרא שם וגו' - על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם.

נמצאנו אומרים, שבאה המסורה ולימדה אותנו, כי מי שמקדיש את חייו להנאת עצמו סופו להוציא שם שמים מפי הבריות, ומי שתורם את כוחותיו למען הציבור סופו ששם שמים מתקדש על ידו, ונטיעתו מתקיימת בידו.