שבטי ישראל מכונים במקומות רבים במקרא בשם 'מטות', ופרשה שלמה [פרשתנו] קרויה בשם 'מטות'. יש מקום, אפוא להבין מהי משמעותו של הכינוי 'מטה' לשבטי ישראל. ננסה בדברינו להציע ביאור על דרך הפשט ונחפש גם את המסר העולה מתוכם לחייו של עם ישראל.

כאמור 'מטה' הוא מילה נרדפת ל'שבט'. לכשנתבונן בפסוקים רבים בתנ"ך נמצא כי 'שבט' הוא ענף של עץ. לדוגמא: בספר שמואל ב' (כג, כא) מסופר על גבורתו של בניהו בן יהוידע:

וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אשר אִישׁ מַרְאֶה וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ.

ובתרגום יונתן מתרגם 'שבט' – חוטרא. השבט שהיה ביד בניהו לא היה חזק מספיק כדי להרוג בו את המצרי ואפשר שהיה זה ענף צעיר שניתן להכות בו כדוגמת שוט, אך לא להרוג בו. ה'שבט' כענף צעיר הדומה לשוט מצוי גם בספר משלי (כו, ג) שם נאמר: שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים. 'שבטי ישראל' הם למעשה 'ענפי ישראל'. כך בשם 'שבט' טמונה הידיעה כי זהו רק ענף אחד מן הגזע הגדול הקרוי ישראל.

נראה כי ה'שבט – הענף' הצעיר והרך הופך בסופו של דבר ל'מטה' שהוא בוגר וחזק מן השבט. המטה הוא סמל לחשיבות והוא מצוי ביד האנשים החשובים ואילו השבט משמש ביד המושל להכות בו כבשוט את המורדים. וכך נאמר ביחזקאל פרק יט, י-יא

(י) אִמְּךָ כַגֶּפֶן בְּדָמְךָ עַל מַיִם שְׁתוּלָה פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה מִמַּיִם רַבִּים: (יא) וַיִּהְיוּ לָהּ מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ עַל בֵּין עֲבֹתִים וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו: 

ייתכן, כי זוהי גם כוונת הפסוק בתהלים (כג, ד):

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:

המשורר רואה את הקב"ה כמלך גדול שבידו שבט להכות את הרשעים, ומשענת שהיא 'מטה' המבטא גדולה וחשיבות, עליו יכול ההולך בגיא הצלמוות לסמוך.

נמצאנו אומרים, כי ה'שבטים' הם הענפים הצעירים שיצאו מגזעו של ישראל סבא, שהפכו למטות בעלי גדולה וחשיבות עצמאית.

מעתה, יכולים אנו לפנות אל פרשתנו: ראשי השבטים הם ראשי המטות המחזיקים בידיהם את המטה ובו הכח והממשלה להנהיג את קהלם. ראשי המטות אחראים על הובלת בני שבטם למלחמות, על חלוקת הנחלות בארץ ישראל וגם על עבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד מבני השבט – 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה וגו'.

ולקח גדול יש למחזיקי המטות ללמוד מן המנהיג הראשון של עם ישראל – משה רבינו. בשעה שהקב"ה ביקש להטיל על כתפיו של משה את הנהגת ישראל ואת הובלת הגאולה ממצרים, הוא סירב. טענתו היתה: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' (שמות ד, א). בו ברגע הקב"ה מצוה על משה להשליך מידיו את המטה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:

המנהיג חייב להאמין בקהלו ובעדתו, אמון מלא. מנהיג שיאמין בעמו ימצא שגם העם מאמינים בשליחותו ובכוחו לבצעה. על המנהיג להאמין בכל העם עד לאחרון שבהם ועל כן הצטווה משה לתפוס את הנחש בזנבו [הרומז לדלת העם] ולהפכו שוב למטה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:

בידם של כל לומדי התורה בישראל ישנם 'מטות' – תפקיד של הנהגה בעם ישראל. אל לנו לשמוט מידינו את המטה בשל חוסר אמונה בכוחו של העם או בכוחנו שלנו לפעול להקראת שמו של הקב"ה בכל מקום ואתר. שלוחיו של מקום אנחנו ושבטו ומשענתו מלווים אותנו בכל מקום שבו אנו נמצאים.

(פורסם באשכולות 469 # מטות מסעי תשע"ח)