"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער (-דוחק) תחיה - ובתורה אתה עמל.

"אם אתה עושה כך, ׳אשריך וטוב לך׳ - ׳אשריך׳, בעולם הזה; ׳וטוב לך׳, לעולם הבא"(אבות פרק ו', משנה ד')

ומקופיא נראה, שמשנה זו באת להשמיענו תרתי: ברישא, את דרכי קנינה של תורה: פת במלח, מים במשורה, שינת עראי, וחיי דוחק. ובסיפא עוסק התנא, בשכר המזומן לדרופתקי אורייתא.

והרינו עתידין לבאר לפנינו כאן, שגם סיומה של המשנה, היא מתנאי קניני תורה. ה״אשריך, בעולם הזה", אף הוא תנאי מוקדם, ומצע הכרחי ללימוד תורה.

ב. קוצר הנפש

רבינו יונה מלמדנו, שיש לו לאדם לדשן נפשו בערבות גשמית, כמבוא לעבודת ה׳. כי "קוצר הנפש, מונע מעבודת הבורא". ויש לעיין, כיצד מתיישבים דבריו, עם משנתינו: "פת במלח תאכל וכו׳".

ודברינו דלהלן, שורשיהן נטועים בדברי רבינו יונה. ששלושה כתובים עוקבים אמורים בספר קהלת שאין הקשר ביניהם ברור. הכתוב הראשון אומר:

"בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה או שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו).

וביארו ר׳ יונה כדלהלן:

"ודיבר שלמה ע״ה בענין ימי הזיקנה, שלא יתעצל אדם בהם מעבודת השם יתברך. ואמר, ׳בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך וגו׳.

"המשיל ימי ילדות ושחרות לבוקר, וימי הזיקנה לערב. והזרע, דרך משל לבנים ותלמידים. וכמו שאמרו רבותינו ז״ל (יבמות סב,ב) נשא אשה בילדותו, ישא אשה בזקנותו כו', העמיד תלמידים בילדותו, יעמיד תלמידים בזקנותו. כי אולי יצליחו בני הזקונים בתורה ובמצוות מבני הנעורים כו' או יהיו כאחד טובים".     (שע״ת ב, ט)

והמשכן של כתובים הוא כדלהלן:

"ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש. כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח ויזכור את ימי החושך כי הרבה יהיו" (קהלת שם ז-ח).

וכדי לבאר כתובים אלו, והקשרם להאמור לעיל מהם, הקדים ר׳ יונה כלל נכבד בעבודה. שכבר קבע הרמב״ם (ה׳ דעות ד, א): "היות הגוף בריא ושלם, מדרכי [עבודת] ה׳ הוא. שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא, והוא חולה". והוסיף ר׳ יונה על דבריו רבותא יתירה: "כי קוצר הנפש, מונע את האדם ממלאכת שמים". לא בריאות האדם ושמירת שלימות גופו בלבד, אלא אף היות האדם שליו ומאושר, אף זו מדרכי העבודה. כי העיון בתורה, כוונת התפילה, שלימות מעשי המצוות, כל אלו דורשים שלוות הנפש, חדוות חיים, והרחבת הדעת. וכפי שאמרו חכמים (מגילה כח, ב): שמעתתא בעיא צילותא, כיומא דאסתנא". מצוקת הנפש, טרדת הדעת, קוצר רוח, מעכבים את האדם עד כדי מניעה מעבודת הבורא.

ולאור הנחה זו, פירש ר׳ יונה את המשכם של כתובים:

"אחרי כן אמר: ׳ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש׳. פירוש, חזר לדבר על ימי הזיקנה שהמשיל אותם לערב. ומפני כי הזקן לא יטעם את אשר יאכל ואת אשר ישתה כו׳; אמר, כי יש לו לזקן ליהנות במאור השמש, ואל תקצר נפשו עליו. כי קוצר הנפש מונע את האדם ממלאכת שמים. ויערב לו האור, כאשר יערכנו לעומת ימי החושך הבאים.

"כאשר יזכיר במקרא אשר למטה מזה (שם שם ח): ׳כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח וגו׳. פירוש, גם כי יזקין האדם מאד, אל יהי על עצמו למשא, אך בכל שנותיו ישמח, למען לא יאבד אחת משנותיו, ולא ישבות מעבודת הבורא. ויזכור ימי החושך כי הרבה יהיו, ואז לא יוכל לעבוד עבודה כו' (שע״ת שם)

ומתוכן דבריו אנו למדים, כי בעוד הזקן, שנבצר ממנו ליהנות מתענוגי אכילה ושתיה, נזקק לערבות האור והשמש, על מנת להטעינו ערבות בחייו. והיא המשמשת לו מצע, לעבודת בוראו. הצעיר לימים, לעומתו, משתמש בערבות האכילה והשתיה ככלי למלאכת שמים.

וכעין הדברים, ביאר עוד רבינו יונה (משלי) על זו שאמרו רבותינו(ברכות נז, א): "אשה נאה דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם". כי הדברים הללו, נוצרו ונועדו עבור תלמיד חכם, למען יעסוק בתורה, מתוך הרחבת הדעת.

הנה למדנו מדבריו, כי בכל מצבי האדם ותהפוכותיו, מוטל על האדם לרומם את ליבו ולדשן נפשו, כמבוא לעבודת ה׳. ועלינו להעמיק, ולבוא לתכונת הדברים. האמנם אכן הערבות ותענוגי אכילה ושתיה, משמשים מכשיר לעבודת הבורא. והן שנינו: "כך דרכה של תורה ־ פת במלח תאכל וכו'".

ג. הרחבת הדעת

ההשתעבדות לעינוגי הגוף, אינה עשויה להביא ׳הרחבת הדעת׳. דוקא המסתפק ב׳פת חרבה ושלוה בה׳, כאשר מזדמן לידו מנעם מטעמי עולם, שואב הימינו נתח, ונפשו הרוה מתרחבת עליו.

אלא שטמונה כאן הגדרת עומק, בביאור ואיפיון טיב ההנאה שהרחיב רבינו יונה בחיובה. שאין הוא מחייב תענוגים בעלמא, אלא הוא עוסק ב׳כלים׳ המרחיבים את הדעת. שהיפוכו של ׳קוצר נפש׳ ־ המונע, לדבריו, את האדם ממלאכת שמים ־ הוא ׳הרחבת הדעת׳. לא בתענוגות גוף בעלמא עסקינן, אלא באישורה של נפש.

וטיב הנאה זו, דמיתקריא: ׳הרחבת הדעת׳, אינה תלויה בריבוי, ואדרבא. כי אדם המרחיב ומדשן גופו ברוב תענוגי עולם, מעמיק את השיעבוד שלו לעולם החומר. ההנאה מן התענוגות שכבר הושגו, מידלדלת, ומאבדת מהדרה. שוב אינו שואב עוד עונג מדישון גוף זה שהורגל והושרש בו. אבל נפשו נטרדת בקרבו, בהיעדר במקרה, משהו מן המשהו מן ההנאות שהותדר בהן. ולא עוד, אלא שדמיונו פושט ולובש צורות של תענוגים שטרם באו לידו, או שלא הגיעו למיצוין. ונמצא, שאדרבא, ככל שחושיו נעשים עבדים למאוויי הגוף ־ נפשו מתקצרת עליו.

׳הרחבת הדעת׳, אינה בהישג יד, אלא לאדם השרוי כל ימיו בשלוות הנפש שב׳עשירות׳ השמח בחלקו; במי שנפשו מכרת בערכה הסגולי של "טוב פת חריבה ושלוה בה"(משלי יז, א). נפשו של זה, אכן מתרחבת עליו בשעת העינוג. כי אין נפשו משועבדת לעונג, ודעתו אינה נטרדת ונטרפת בשלל אשלית צבעי תענוגות החיים. ועל כן התענוג המועט המזדמן לו, מזדווג לשלוות נפשו, ומאשרתה.

עלתה בידינו, שדוקא הפרוש בדרך כלל מהנאות העולם, יכול לשאוב ולמצות את מלוא העונג מעידון גשמי. וכלפי עידונים אלו, הוא שקבע רבינו יונה, שהם מביאים לידי ׳הרחבת הדעת׳. ומניעתם, מביאה בהכרח לידי ׳קוצר הנפש׳. אותו עונג שהזקן שואב מראית פני חמה בזהרה, אותו עידון, שגופו רוה מחמימותה, חדוות החיים הממלאתו בפצוח יום בהיר - הוא המתכון הממחיש הדברים. ואף אכילה ושתיה במידה, ללא היחפזות והיסחפות אחר מנעמים, כאשר דיו באמת, ב׳פת במלח׳, ומזדמן לידו מטעם מענג. אז אותו מנעם, אכן מרוה את נפשו. ושמחת החיים הפושטת בו בעקב שובעו, היא המביאתו להרחבת הדעת, המהוה בסיס לכל דבר שבקדושה.

ד. קב חרובים

תענוגות העולם כולן, לא נועדו אלא עבור מי שדיו בקב חרובין.

וניתן לבאר על פי זה, את דברי רבותינו:

"בכל יום ויום, בת־קול יוצאת מהר חורב, ואומרת: כל העולם כולו, ניזונין בשביל חנינא בני; וחנינא בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"(ברכות יז, ב).

ומאמר זה, ודאי צריך הוא לפנים. שאם באו חכמים לציין כאן את גודל רוחו של ר׳ חנינא, מה עניין עינוגי שאר בני עולם לכאן. שהעובדה שהכל ניזונים בזכותו, אינה מגדלת בכלום את מידת ההסתפקות וגדלות נפשו של ר׳ חנינא. וגדולתו גופה, ודאי היו לה ביטויים חדים ומופלגים יותר מזו. עולמו הרוחני העשיר, עומק תורתו, כוללים מישורים נוספים, העולים על זה.

וגוף ההתפעלות הזו, שר׳ חנינא זה, שהכל ניזונים בזכותו, והוא גופו מסתפק במועט שבמועט, טעונה חידוד והעמקה.

ועל פי מה שנתברר, מתבארים הדברים כמין חומר. ״כל העולם כולו" - כל עינוגי וסיפוקי העולם לא נבראו מעיקרם, אלא עבור האדם השלם. למען תהא לו מכוחם ׳הרחבת הדעת׳ בתלמודו. ובני העולם המסתפקים מהם, אינם ניזונים מהן, אלא מכחו וכח כחו של ר׳ חנינא. כי עבורו, ולטעמו, נבראו כל אלה, לשמשו.

ובקושטא, אין להם לבני העולם, אחיזה ותפיסה גמורים בהנאות הללו. כי אין לכל אלו משמעות, אלא דוקא באדם שבידו להסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ורק למען אדם כזה שאינו נמכר לעבדות תענוגי העולם, ועל נפשו שורה שלוות הנפש של השמח בחלקו, הוא זה שעשוי - כשהוא נזקק להן - ליהנות הנאה שלמה ומתוקנת, מתוך הרחבת הדעת, מתענוגות אלו.

ה. אם אתה עושה כן

ה״אשריך בעולם הזה", אף הוא גופו, מכלל קניני התורה. אלא שאין ׳אשריך׳ זה יכול להתקיים, אלא במי שדיו ב׳קב חרובין׳.

ובזה אתאנו לביאור מרווח בדברי המשנה - תחילתה וסופה - בה פתחנו מאמרנו.

׳פת במלח׳ ו׳מים במשורה', ושאר כל גווני ההסתפקות במועט, הם הנם הדרך היחידה העשויה להביא אדם למצב של ״אשריך בעולם הזה״ - להרחבת הדעת הראויה ועשויה לשמח נפשו שמחה שלימה ומלאה.

"אם אתה עושה כן ־ אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". ה״אשריך בעולם הזה״ - ׳הרחבת הדעת', צורת המהלך האמור בעינוגי העולם הזה, המבוססות על ההסתפקות ב׳פת במלח', אף היא עצמה נכללת בכלל הדרכים, שתכליתם להביא את האדם לחיי הנצח של עלמא דאתי. וכמו שנתבאר בהרחבה בדברי רבינו יונה, ש"קוצר הנפש מונע ממלאכת שמים" - בימי הזיקנה כבימי הנעורים, כל תקופה כפי דרכה ותכונתה. וככל שנתבאר.