א. מהו השכר בשתיקה?

הגמ' בברכות (ו ע"ב) אומרת: "אגרא דבי טמיא שתיקותא". פירוש הדברים: השכר של בית האבל היא השתיקה, לא ההספדים ולא הדיבורים אלא השתיקה.

ולכאורה, דברי הגמרא אינם מובנים, שהרי הנחמה שמנחמים את האבל היא באמצעות דברי נחמה ודברי הערכה על הנפטר, ואיך יתכן שדווקא ע"י השתיקה בבית האבל מקבלים את השכר של ניחום האבלים?

את ענין השתיקה מצינו בפרשת שמיני במות שני בני אהרן: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). ותרגם אונקלוס: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – ושתיק אהרן. אהרן שותק, לא צועק, לא בוכה ולא מספיד – מהי משמעות השתיקה של אהרן הכהן.

בתרגום המקורי כתוב "וידום אהרן – ושַבּח אהרן" זו לא סתם שתיקה. אלא זו שתיקה של שבח. והדברים תמוהים: אמנם אהרן מקבל דין שמים עליו בשתיקתו זו, אך איך נהפכה השתיקה לשבח?

ב. 'שתוק - כך עלה במחשבה לפני'

כדי להבין את משמעות השתיקה נפתח בדברי הגמ' במנחות (כט ע"ב):

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

דברי הגמרא טעונים ביאור: מהי תשובתו של הקב"ה "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" על השאלה הנוקבת – "זו תורה וזו שכרה?", האם ח"ו אין להקב"ה תשובה להשיב למשה רבינו, או שכוונתו: שתוק, כי אינך מסוגל להבין את הדברים וכך עלתה במחשבה לפני.

ניתן להבין את משמעות השתיקה בצורה אחרת לגמרי, הקב"ה אומר למשה רבינו "שתוק"! כי רק על ידי השתיקה תוכל להבין את הדברים. ישנם דברים שבשביל להבין אותם צריך דוקא לשתוק, כי לשתיקה יש עוצמה שאין לשום דיבור, ולכן אומר הקב"ה למשה: שתוק – לא מפני שאינך יכול להבין, אלא שתוק – כי רק ע"י השתיקה אתה תבין. הכיצד?

ג. סייג לחכמה - שתיקה

המשנה בפרקי אבות (ג, ג) אומרת: "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, מסורת - סייג לתורה. מעשרות - סייג לעושר. נדרים - סייג לפרישות, סייג לחכמה - שתיקה".

אם נתבונן בסדר הכתובים במשנה, היה לו לתנא לומר: "שתיקה – סייג לחכמה", כשם שאמר בשאר הסייגים, ומדוע הפך וכתב "סייג לחכמה שתיקה? ההסבר הוא, שכל הדברים המנויים במשנה מופיעים כמקדמים לדבר אחר, למשל: אם תְעשר – ייתכן שתתעשר. אך אין זה הכרחי, שכן אדם יכול לעשר ולא להתעשר, וכן אדם יכול לידור ולא להיות פרוש, וכך בשאר הדברים. אך בחכמה זהו תנאי הכרחי - "סייג לחכמה שתיקה" בכדי להשיג חכמה מוכרחים לשתוק.

על איזה חכמה מדבר התנא? הרי בשביל חכמת התורה צריך דוקא לדבר וללמוד בקול ועם חברותא (מקנייני התורה - "שמיעת האוזן" ו"עריכת שפתיים" – אבות ו, ה), ועוד אמרו "לא הביישן למד"? אלא, החכמה שעליה מדברת המשנה היא: "איזהו חכם הרואה את הנולד", בשביל לראות ולצפות בדברים שיקראו בעתיד - כאן חייבים לשתוק. כי ע"י השתיקה אדם מתבונן בכל המהלך האלוקי ורואה להיכן הדברים מגיעים.

מי שמדבר – הרי הוא עסוק רק בנקודה שהוא מדבר עליה. אך מי שרוצה להקיף את כל המכלול ולראות את כל המהלך - עליו לשתוק ולהתבונן על כל התהליך מתחילתו ועד סופו.

ד. שתיקה - ראיית המכלול

מכאן נבין את תשובתו של הקב"ה למשה רבינו "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". משה רבינו, כאשר רואה שסורקים את בשרו של ר"ע במסרקות של ברזל, מיד זועק ושואל: זו תורה וזו שכרה!

עונה לו הקב"ה "שתוק"! כי רק ע"י השתיקה תבין. הוי אומר: תתבונן בכל המהלך האלוקי של ר"ע, תסתכל על העבר ועל העתיד של ר"ע ותראה איזו תורה שבע"פ הוריד ר"ע לעולם, תורה הקיימת לנצח נצחים. ר"ע חי בעולם המחשבה, שזו מידת הדין, ומי שחי חיים של עולם המחשבה הוא ממתין ומייחל לרגע הזה שיזכה לקדש שם שמים.

וכך מספרת לנו הגמ' בברכות (סא ע"ב):

בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה זמן קריאת שמע היה. והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו. רבינו עד כאן?! אמר להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד.

ר"ע חיכה לרגע הזה של מסירות הנפש. הוא היה מאושר שזכה להגיע לכך, כי ר"ע חי במידת הדין. וזה מה שאומר הקב"ה למשה, כדי להבין מי זה ר"ע אתה צריך לשתוק ולהתבונן במהלך האלוקי הגדול הזה.

ה. 'ושַבּח אהרן'

על פי זה נבין את מעלתו של אהרן הכהן. "וידום אהרן", ותרגומו: "ושבח אהרן" - אהרן שותק, וזהו השבח הגדול, כי שתיקתו של אהרן היא לאחר ששמע את דברי משה "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" ומפרש רש"י: "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

ע"י השתיקה רואה אהרן את כל המהלך של הקב"ה, ששם ה' מתקדש בעולם ע"י מות שני בניו, ומתקיימים בהם דברי הקב"ה "בקרובי אקדש". כאן "וידום אהרן" – ושבח אהרן. השתיקה של אהרן היא השבח הגדול ביותר להקב"ה. השתיקה – היא העומק הגדול ביותר של הדרישה מהאדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, זה גדול מכל דיבור והספד, וזוהי העוצמה להבין את כל המכלול ולראות שהכל לטובה.

ו. 'ישב בדד וידום'

על פי זה נוכל להבין משנה נוספת במסכת אבות (ג, ב):

רבי חנינא בן תרדיון אומר: שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים לא ישב". אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה שכינה ביניהם, שנאמר "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". אין לי אלא שניים, מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר? שנאמר "ישב בדד וידום כי נטל עליו".

מהיכן למד התנא ש"ישב בדד וידום" הוא מי שעוסק בתורה?

הרמב"ם בפירוש המשנה כותב: "פירוש וידום – הדיבור החשאי, מאומרו "דממה דקה", ומזה פרוש התרגום 'וידום אהרן' – 'ושבח אהרן', וראייתו, שהוא כמי שנטל כל התורה מאומרו נטל עליו, כאלו נתינת התורה כולה לו לבדו היא".

מה לאדם שעוסק בתורה עם השתיקה והדממה?

אלא, שיש שני סוגים של לימוד תורה: א. לימוד על ידי דיבור וליבון הסוגיא בחברותא. ב. לימוד שהוא סיכום, שזו הראיה של כל המכלול יחד, וזה נעשה דוקא בשתיקה. וזהו "וידום" – דוקא ע"י הדממה הוא מבין את כל מערך הסוגיא.

ז. רבי עקיבא מצחק

זוהי עוצמתה של השתיקה להבין את כל המכלול והמהלך של הדברים, ובזה היה גדול כוחו של רבי עקיבא, כאשר הגיעו חכמים להר הבית וראו את השועל היוצא מבית קדשי הקדשים (מכות כד ע"ב):

התחילו הם בוכים ור"ע מצחק, אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים: אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו 'שועלים הלכו בו', ולא נבכה?! אמר להם לכן אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

ר"ע ראה את כל המכלול, את כל המלך האלוקי מתחילה ועד סוף, ולכן הוא מצחק. מתוך השועל בבית קודשי הקודשים הוא רואה את הגאולה של "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" – זוהי עוצמתה של השתיקה.

מעתה נבין את דברי הגמרא בה פתחנו - "אגרא דבי טמיא שתיקותא". השכר הגדול של בית האבל היא דוקא השתיקה. לא ההספדים ולא הדיבורים אלא השתיקה, כי ע"י השתיקה יכולים האבלים להתבונן בכל המהלך האלוקי, ולהבין לעומק את הדין של הקב"ה בעולמו. להיות מסוגלים לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. כדוגמת אהרן הכהן במות שני בניו, "וידום אהרן" - ושבח אהרן", השתיקה היא השבח הגדול ביותר ועל זה מקבלים את השכר של ניחום האבלים.

יהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.