במסכת כתובות (סו ע"ב) מובא המעשה הבא :           

ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

וידועה קושיית המפרשים: בשלמא כשישראל עושים רצונו של מקום, שפיר אמרינן "אשריכם ישראל". אך מה שייך לומר את זה על זמן שאין עושין רצונו של מקום?    

דבר דומה מצאנו בגמרא בברכות (ז ע"ב):

"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה? - לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח - אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני מקים עליך רעה מביתך - היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור.

גם כאן לא מובנים דברי הגמרא, על מה שמח דוד בראותו שבנו הוא זה אשר מורד בו, הרי סוף סוף אבשלום רצה להרוג את דוד:

וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה:  וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ:  וְאָשִׁיבָה כָל הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם:  וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

אומר רבי יהונתן אייבשיץ: משל למה הדבר דומה, לבן שאביו מייסרו, וכל פעם שמסב את ראשו ורואה שהמכה הוא אביו ולא אדם זר, הרי שבעומק לבו נחה דעתו. אביו הרי מייסרו על מנת לחנכו ולהדריכו בדרך הישר, וכל מכה ומכה באה מתוך אהבה גדולה אף אם מוסתרת עתה. אך אם הבן חטא בדברים חמורים וקשים, אזי יתכן ואביו ישלח אדם אחר לייסרו, ודבר זה קשה שבעתיים שהרי אין לו למכה רחמים על הבן, ועוד, הדבר מעיד על ריחוקו של האב מבנו.

כאשר באים ייסורים על האדם בדרך "הטבע", כגון הפסד כספי או מחלה, נוטה הוא בדרך כלל ליחס זאת לסיבות כאלו ואחרות. זו טעות גדולה, שהרי במו ידיו הוא מרחיק את הקב"ה ממנו, כביכול משאיר אותו יתברך "מחוץ למשוואה".

אדם חייב להרגיל עצמו תמיד להסתכל כלפי מעלה, כדברי המשנה : "וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים וכו'". (ר"ה פ"ג מ"ח).

דוד המלך חשש, שאם עבד או ממזר הוא זה שמורד בו, הרי זה סימן שהקב"ה התרחק ממנו ועזב אותו לטבע העולם. אך משנוכח לדעת שאבשלום בנו הוא זה שקם עליו למרוד בו, על אף הקושי העצום והסכנה הגדולה, עדיין נשארה נקודה של תקווה. הרי בן המורד באביו וקם עליו להורגו, זהו דבר לא הגיוני ולא כדרך הטבע, ממילא מוכח שבורא העולם בכבודו ובעצמו מנהל כעת את המערכה.

כך גם במעשה דרבי יוחנן בן זכאי. הנפילה העצומה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא של אותה נערה, אשר קודם לכן היתה מהעשירות שבישראל, ולאביה נעשה נס גדול שניקדה לו חמה, ועתה היא מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, הלא דבר הוא! אין זאת כי אם ראיה ברורה שהקב"ה נמצא פה עִמנו, ואף שהוא מייסר אותנו קשות, עדיין זה אבא שמכה את בנו.

"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר" – אומות העולם מתפארות ברכביהם ובסוסיהם, אך אנו איננו כמותם, אלא שם ה' אשר נקרא עלינו וממנו ייראו כל עמי הארץ הוא זה אשר בכוחו נעשה ונצליח, "באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו".

כאשר נמצאים בין כותלי הישיבה, קל יחסית להרגיש רגשות של תורה וקדושה וקירבה להקב"ה. אך יש לזכור ולהפנים, שגם כשיוצאים לתקופת ריענון ומנוחה בין הזמנים, חובה עלינו לסגל הסתכלות רוחנית, מבט אמִתי על כל דבר ודבר, ולהשתדל לראות ולהאמין שהקב"ה נמצא ומשגיח בכל מקום ובכל מצב.

(פורסם באשכולות 389 # דברים - חזון תשע"ו)