אחד המאפיינים של חג הפסח הוא החיפזון. בקרבן פסח צווינו "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות יב, יא), ופירש רש"י: "בחפזון - לשון בהלה ומהירות כמו 'ויהי דוד נחפז ללכת', 'אשר השליכו ארם בחפזם'".
החיפזון נחוץ בלילה הזה אף שחיפזון ובהלה הם תכונות שליליות, הנזכרות בתוכחה "והפקדתי עליכם בהלה" (ויקרא כו, טז), וכן נאמר "ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה" (תהילים עח, לג), "הושע נא נפש מבוהלה" (תפילת הושענות). וכן ברמב"ם: "המבוהלים והנחפזים בדעתם ... הרי אלו בכלל השוטים" (עדות ט, י); ובאורחות צדיקים הזהיר, "אע"פ שהזריזות טובה מאד, יזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדאי, כי הרוכב במהירות קרוב הוא מאד להכשל, וכן מי שהוא רץ במהירות הוא נופל ולא ייתכן לתקן מעשה בבהלה". ואף שאנו מצווים על המתינות "הוו מתונים בדין" (אבות א, א), כאן נצטווינו על חיפזון.
גם לגבי המצה נזכר החיפזון, "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וגם צידה לא עשו להם" (שמות יב, לט). אמת שבני ישראל גורשו בלילה, "ויקם פרעה לילה ... קומו צאו מתוך עמי" (יב, ל-לא), "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם" (יב, לג) - אבל הם יצאו ממצרים רק ביום, "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את צבאות בני ישראל ממצרים" (יב, נד), "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה" (במדבר לג, ג); ואם כן למה יש צורך בחיפזון? והנה אבות דרב נתן מספר, שבני ישראל אמרו לפרעה, "וכי גנבים אנו שנצא בלילה? אלא המתן לנו עד שיביא לנו הקב"ה ז' ענני כבוד", המתן לשון מתינות - ומדוע היה צורך בחיפזון באפייה ובאכילה, הרי בנ"י יצאו רק למחרת? לפיכך פירש רש"י, "כי בחפזון יצאתם מארץ מצרים" (דברים טז, ג) "והחפזון לא שלך היה אלא של מצרים" (בגמרא ברכות ט ע"א מובאות מחלוקת ר"א ור"ע בזה); ואם כן מה עניין החיפזון?
שני הסברים בדבר: ההסבר הראשון סובב על המהלך הידוע, שבני ישראל היו על סף שער הנו"ן של הטומאה. "'ואת ערום ועריה' - ערומין מן המצוות", "לבא לקחת לו גוי מקרב גוי", ולולא נחפזנו, נפלנו לבלי קום. לכן הקב"ה פסח על הפתח, גם על "פתחו לי פתח כחודו של מחט", גם על השתדלות כל שהיא, כי לא היה זמן להשתהות. החיפזון נדרש כדי שבני ישראל לא ירדו למקום טומאה שממנו אין תקומה. מהר"ל כתב, שהזריזות מראה שהתהליך של יציאת מצרים הוא עליון, למעלה מן הזמן, ושייך לתשתית בנין עם ישראל (גבורות ה', פרק לו). ובספר נתיבות עולם כתב על הגמרא "כי כרע כרע כחיזרא, כי זקיף זקיף כחויא" (ברכות יב ע"א), "כי הכריעה היא מצד השי"ת אשר לפניו יכרעו הכל, ולפיכך ראוי שיהיה בפעם אחת כי הוא יתברך אינו גשם אשר פעולתו היא בזמן..." (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק י).
ההסבר השני קשור לנושא ענישה נכונה. ידוע ש"את אשר יאהב ה' יוכיח", אך מדוע אין אנו מרגישים כך? מדוע אין אנו אוהבים תוכחות? כי אנחנו מענישים מתוך כעס ורוגז, ולא מתוך אהבה. בספרִי 'יונה נבואה ותוכחה' הבאתי שמונה פרמטרים לתוכחה אוהבת (עמ' 301-285) וחמישה הקשורים לענישה מכבדת (עמ' 324-301), אחד מהם הוא קצבת העונש. עיקרו קשור לכלל "באשר משפטו פעלו" (צפניה ב, ג) ולדרשת הגמרא "באשר משפטו שם פעלו" (יבמות עח ע"ב), שה' דורש את כבוד שאול, יחד עם איזכור חטאיו^[1]. יש כאן ענישה משולבת בשכר, במתן עונש בעת ובעונה אחת עם לטיפה [שמגיעה בצדק]^[2]. קצבת העונש מראה שאין כאן כעס וענישה של נקמה, אלא ענישה מחנכת. ישראל היו במצרים מאות שנים^[3], ויצאו 'בעצם היום הזה' (שמות יד, מא) מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין" (רש"י שם). וכך מתאר הכתוב גם את הגאולה העתידית: "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב), "בעתה" - נמשך זמן רב עד שמגיע זמן הגאולה, אבל כשמגיע הזמן "אחישנה"^[4].
עד כאן ה"חיפזון" הקשור למהלכי השכינה מלמעלה, באתערותא דלעילא של הנהגת העולם. נביא עכשיו הסבר על החפזון מצד עבודת ה' של בני ישראל, באתערותא דלתתא. כתב ר' צדוק הכהן מלובלין בפתח ספרו צדקת הצדיק: "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עוה"ז שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת משם אולי יוכל, ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות" (צדקת הצדיק אות א).
ור' חיים מוולוזין תלמיד הגאון מוילנא כתב: "כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה תיכף נעשה רישומו למעלה במקום שרשה העליון, וממשיך משם על עצמו אור מקיף, וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו ... ועי"ז האור המקיף הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו ... וזה האור המקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה ... הבא ליטהר מסייעין אותו ... וכן להפך"^[5]. משמע רגע המאבק הוא הרגע הראשון של הניסיון, וברגע זה יש לנצל את כל כוחות הטוב בחיפזון לניצחון מושלם.
וכן כתב בעל כלי יקר, "הוא ישופך - ראש", כשהאדם מתמודד בתחילה, הוא יתגבר על היצה"ר, "ואתה תשופנו - עקב", הנחש יתגבר עליו אם הוא ידחה את ההכרעה לסוף. ולכן אצל יוסף כתוב קודם כל "וימאן", ורק אח"כ הוא מחפש תירוצים, "ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע מה איתי בבית" (בראשית לט, ח). וכן אומר ר"ח שמואלביץ על פלטי בן ליש, "שנעץ חרבו ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר" (סנהדרין יט ע"ב), כי באותה שעה היה ברור לו שמיכל היא אשת דוד ואין לו רשות ליגוע בה, ומיד עשה מעשה שהרושם הזה לא יתפוגג^[6].
המגיד הירושלמי הידוע ר' שלום שבדרון מושל משל בספרו "קול דודי דופק". "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי" (שיר השירים ה, ב). משל לאב אוהב, שלאורך שנים תמך בנדיבות, בבנו שהלך לארצות נכר. זמן רב רצה להגיע לבנו האהוב אשר מעבר לים, משרבו געגועיו החליט לבקר את בנו והודיע לו על כך מראש. כשהמטוס נוחת, בטוח האב שבנו יחכה לו עם קהל גדול, אך להד"ם. האב מתנחם, ולחלופין מניח שהבן מכין קבלת פנים חמה בכניסה לשכונה, ומשום כך לא הגיע. האב מתאכזב שנית, עד שהוא מגלה שהבן אדיש, ולא הכין כלל קבלת פנים לכבודו. האב נוקש על דלת ביתו של הבן, אך הוא ישן ואינו פותח את הדלת. התירוצים של הבן מבעד לדלת הסגורה עלובים ומעליבים: "פשטתי את כתנתי", "רחצתי את רגלי". האב שולח ידו מן החור. שואל ר' שלום למה "מן החור"? "אל החור" צריך להיות. ותירוצו, לא היה חור בדלת! החור נוצר מתגובת הבן. שכן הבן יכול היה להתעלם לחלוטין ולא לענות כלל. גם תשובה חצופה היא תשובה, והיא עדיפה על התעלמות. מהחור הזה של "פתחו לי פתח כחודו של מחט" - מחור זה שולח האבא ידו, ומעי הבן הומים עליו, והוא קם לפתוח! מדוע אם כן חמק הדוד ועבר? "ידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול". ה' הוא בעל סבלנות. גם כשהדלת סגורה הוא דופק, ושב ודופק. הוא מנצל כל פרצה, ולו סדק קטן לשלוח ידו מהחור. אבל אז נדרשת פעולה חפוזה! אם ברגע קריטי זה חושב האדם על "המור" ועל "החור" ועל "הדלת" ועל כל העולם, והוא אינו רואה את יד ה' המושטת אליו - החמיץ את השעה, והדוד חמק עובר.
איסור חמץ משדר לנו בין השאר לא להחמיץ את השעה, וכששעת הכושר באה - יש לפעול בחיפזון. ממצרים של אז ו"ממצרים" של כל הזמנים, הן ממֵצַרי הכלל והן ממֵצַרי הפרט - יוצאים רק בחיפזון.