"ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". (ג', ד' ה').

כמו דברים רבים סתומים אחרים במעשה בראשית, כך סתמה התורה כאן, ולא הבהירה מהי מעלה זו של ידיעת טוב ורע, ואיך יתכן שתתוסף מעלה יתרה לאדם על מה שהיה לו לפני החטא.

הרמב"ם בפ"ב ממורה נבוכים מביא שיש שפירשו ידיעת טוב ורע בענין השכל והתבונה. וכתב עליהם

והנה זה תימה, שיהא עונש על מריו, לתת לו שלמות שלא היתה לו והיא השכל". והרי כבר ביצירתו נאמר "בצלמנו כדמותנו". וחז"ל הפליגו בשבחו, שהיה עקבו מכהה גלגל חמה, ומלאכי השרת בקשו לומר שירה לפניו. איך יתכן לומר שהיה חסר תבונה?

מדברי הרמב"ן נראה שהכונה היא ליכולת הבחירה. וכך כתב בפ' נצבים, עה"פ "ומל ה' אלקיך את לבבך": כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו, להיות צדיק או רשע וכו', אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפץ בהם כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר והפכו".

ושאלו על הרמב"ן (ר' עקדת יצחק), מה ערך לאדם העושה הכל בטבע ללא בחירה חפשית?

ועוד יש להבין, אם לאדם לא היתה בחירה, איך חטא?

הרמב"ם במו"נ שם כ', שהיתה לאדה"ר השכלה להבחין בין אמת לשקר, אך לא היו עדין מושגים של טוב ורע, והם שני מישורים. בלשונו של הרמב"ם: מפורסמות ומושכלות. לדוגמא: "שמים כדוריים וארץ שטוחה" הם המושכלות, ולא יתכן לדבר עליהם במושגים של טוב ורע, אלא של אמת ושקר. הדברים המחלטים, שאינם תלויים בדעת האדם הם אמת או שקר. הדברים הסוביקטיביים, הם התלויים ברצון האדם, כמו גנות גילוי הערוה, שהוא מן המפורסמות - ענינים שבני אדם קבלו עליהם שהם טובים או רעים - אך עצמת הזרות כבר תלויה בדעת האדם.

לפני החטא "האדם היה עושה בטבעו מה שהיה ראוי לעשות כפי התולדות, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת, ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון. בלשונם של חז"ל: לא שנו אלא שדעתו לחזור (היינו שרצונו לחזור) וכו'. והנה בעת הזאת לא היה בין אדם לאשתו המשגל לתאוה. אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו. ולכן היו האברים כולם בעיניהם כפנים וידים ולא התבוששו בהם. והנה אחרי אוכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להיטיב וכו'.

נראה מדבריו שרק אחרי החטא נתנה לו אפשרות הבחירה, ודבר זה תמוה, שהרי כל שלמות היצירה היא הבחירה, והיא תכלית האדם.

אחרונים העמיקו בדבר (ע' בנפש החיים שער א' פ"ו, ובחבור מאמרים למשגיח ר' ירוחם ממיר), ופי' שגם בזמן בריאת האדם היתה לו כמובן בחירה חפשית, שאילולא כן לא היה חוטא, אלא שאלוקים עשה את האדם ישר, ובטבעו הוא בוחר באמת, ולא היו בו נטיות שאינן ישרות שמשכו אותו לצד הרע, ומבחינה זאת היה "מכרח", שידע האמת ואי אפשר היה לו לנטות ממנה, כמלאכים שהם פועלי אמת מתוך ידיעתם שא"א אחרת. אפשרות החטא באדם היתה אז רק כתוצאה מהשפעה חיצונית, וזהו שאמרו חז"ל שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמא.

בדומה לזה פי' המשך חכמה ענין כפיית הר כגיגית במעמד הר סיני.

"פי', שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעית וכו'. והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה".

ראיית האמת היא הכפיה ושלילת הבחירה. ולפי"ז אין הכוונה שאי אפשר היה לאדם לחטוא בשום אופן, אלא שהדבר דומה לבחירת האדם להכניס ידו לתוך האש, שידיעת התוצאה כל כך ברורה, שהיא מונעת אותו מלעשות הדבר, ואנו אומרים על כגון זה שהוא מוכרח לא לעשות כן, אך ברור שהדבר אפשרי אם בכל אופן ירצה להזיק לעצמו.

לפני החטא האמת היתה ברורה כ"כ, שרק השפעה חצונית יכלה לגרום לאדם לחטוא. הוא עצמו הזדהה עם הטוב. מעתה, אחר אכילה מהעץ, נכנסה בו זוהמא, ושוב אינו ישר כאשר עשה אותו אלקים. מעורב בו רצון עצמי. כשהוא מתאוה לדבר, אין זה כח חיצוני, אלא ה"אני" שלו רוצה זאת, ואדרבא, להתגבר על הרע שבו, זקוק הוא לנימוקים מבחוץ, ואילו הוא עצמו מזדהה עם הרע שבו.

ומכאן רגש הבושה של החוטא, מידיעתו שלא פעל ממניעים אמיתיים, אלא מנגיעות אישיות, לא מהיותו אידיאליסט אלא אגואיסט.

"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". דייק הרמב"ן, שלא נאמר "ויראו כי ערומים הם", אלא וידעו. לראות כבר ראו קודם לכן, אך עתה מעורב הענין האישי. כלי ההולדה לא היתה בהם כל בושה, כיון שמשמשים לתכלית נשגבה, להמשכיות הבריאה, אך כשמעורב בהם ענין אישי, נהנתנות - "ויתבוששו".

אמר הסבא מקלם: אדם נכבד לא יפשיל שרוולו ברבים. אך בשעה שמניח תפילין אין בזה כל בושה.

מלוי תפקיד או תערובת של ענין אישי, אגואיסטי, הוא הקובע את טיבו של המעשה, והאם יש בזה בושה.

לא היתה כל בושה ליעקב אבינו לומר ללבן "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה", כיון שעל יעקב נאמר "מיום שהיה אדה"ר לא היה גוף קדוש כגופו של יעקב, ויופיו של אדה"ר, אותו היופי ממש היה לו ליעקב" (זהר ח"ב קי"א).

אדם וחוה לאחר החטא ידעו שהמניע למעשים הם התאוות המעורבות באדם, וע"כ התבוששו.

 (פורסם בענבי הכרם)