"ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ". (בראשית ו:כו)
שיא היצירה הוא "האדם", כפי שכותב הרמב"ן במקום: "נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו". וכן מסביר הרד"ק: "ולמעלת האדם ולכבודו בראו באחרונה, להודיע שכל נבראי מטה נבראו בעבורו ושמהו אדון על כולם".
השאלה המתבקשת היא, מהו אותו "אדם"? מהם מדרגותיו ותכונותיו? ידועה השאלה שמביא הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ו פ"ב) בשם חכם אחד, הייתכן שאדם לפני החטא היה כבעל חי, ללא שכל ומחשבה, ודווקא לאחר החטא פקח עיניו לדעת טוב ורע?
הרמב"ן, בהמשך דבריו מלעיל, אומר שאין טבע האדם כבהמה וחיה, אלא הוא שונה בכך שיש בו דמיון לארץ ולחומר, שהרי גופו לוקח ממנה, ויש בו דמיון גם לעליונים, שאותו חלק באדם הוא אל-מוות. (ואכן, כשאדם נפטר הנשמה מסתלקת ולא נמחקת.) וזהו הפשט, לדעת הרמב"ן, "בצלמנו כדמותנו" בלש' רבים, מורה על שילוב של רוחני וגופני.
לפירוש זה של הרמב"ן עדיין נאמר שבעצם האדם הוא "סופר רובוט" היכול לנוע, לדבר ולהסתובב, אך בסופו של דבר הוא מתוכנת (דהיינו משולל בחירה). ונעלה את שאלת אותו חכם ביתר עוצמה, האם זהו תכלית האדם להיות רובוט, ורק לאחר החטא הגולם קם על יוצרו ונוצר כמין יצור-על מסוכן המסוגל לבצע פעולות עצמאיות?

במבט על הפסוקים עד לאותו חטא ארור נוכיח שהדבר לא כך:
א. (א:כח) "ויברך אותם אלוקים וכו', וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". עצם נתינת שלטון ביד באדם מורה על יכולת פיתוח ויצירה. ואכן מסביר הרמב"ן "וכבשוה -- נתן להם כוח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, לבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת, וכיוצא בזה". א"כ לאדם היה יכולת פיתוח ויצירה בעולם עוד קודם החטא.
ב. (ב:טז) "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל". הגמ' בסנהדרין נו: לומדת מפסוק זה את שבע מצוות בני נח, שהראשון שבהם "דינין". דעת הרמב"ם (הל' מלכים ט:יד) בפירוש מצוה זו היא להושיב דיינים לדון בשש המצוות האחרות. הרמב"ן (פר' וישלח לד:יג) אומר שמדובר בדיני נזיקין, עונשים וקנין החלים אף על בני נח. א"כ ברור שהאדם, עוד קודם החטא ולאור תכלית הבריאה, הוא בעל מדרגה שכלית המסוגל ליצור מערכות משפטיות.
ג. (ב:כ) "ויקרא אדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה". קריאת השם איננה סתם פעולה, אלא, כפי שמסביר אותה הרמב"ן: "והעניין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם  ... ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם". מהות קריאת השם היא הבנת הטבע, וזהו בודאי מעשה עצמאי ושכלתני.
מובן מעתה פירושו של הספורנו "בצלמנו כדמותנו": "בצלמנו ? שהוא אדם נצחי ושכלי, ובזה פתח ה' יתברך פתח בתורתו לקנות ידיעה בעצמים הנבדלים בידיעת נפשנו". דהיינו, האדם כבר בתחילת היצירה מחונן בדעת עליון ושכל אנושי וממילא זהו נצחיותו.
מכל העולה לעיל קושייתו של אותו חכם כפי שהוא הציג אותה היא אינה קושיא. אך עדיין נשאר לנו לברר את ההבדל שבין האדם השכלי, היוצר, שקודם החטא לבין האדם שאחר החטא?
תשובתו של הרמב"ם שם רלוונטית גם לגבנו. מסביר הרמב"ם שהאדם קודם החטא חי במושגים של אמת ושקר, שהם מושגים אובייקטיביים נצחיים, דהיינו מושגים שביסודם נשענים על אספקט אלוקי ברור וחד. לאחר החטא החל האדם לחיות במושגים של טוב ורע (וכעדות הפסוק, "עץ הדעת טוב ורע" ב:ט), שהם מושגים סובייקטיביים אנושיים, וממילא בני חלוף. 
לכן מיד לאחר החטא מופיע "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". (ב:ז) לא נאמר "ויראו" אלא "וידעו". הראיה האובייקטיבית לא השתנתה, זו אותה ראיה, אך פה כבר הכניס האדם את פרשנותו שלו לאותה ראיה, ולדעתו הדבר מבייש.
זוהי הנפילה שלאחר החטא. כשהאדם איננו משוחרר במחשבותיו מאידיאות בני חלוף הסובבים אותו או מתרבות החומר העולמי, גם כשינסה להיות רוחני הדבר חיצוני ומרוחק מהאמת האלוקי. 
לא לחינם בקללה נפגמה אותה הרמוניה נפלאה של הזיווג המופיע בתיאור בריאת האישה ופינתה לה מקומה לתיאור של "והוא ימשול בך". (ג:טז) בקריאת שמה של האשה אנו מוצאים את השינוי המוזכר. לפני החטא מוזכר "לזאת יקרא אשה" (ב:כג), אך לאחר החטא מופיע השם "חוה"- - "ויקרא האדם שם אישתו חוה, כי היא היתה אם כל חי". (ג:כ) ]על אף שבפשט הדברים השם הראשון הוא תאור כללי, ולעומת זאת השם השני הוא ספציפי, אך בכ"ז ממיקומו של קריאת השם הספציפי בתוך קללת האדם, הדבר מעיד על הרלוונטיות לחטא.
מסביר הנצי"ב עפ"י הרא"ש בברכות (פ"ו סי' ח') מהו משמעות "כל חי" ? זהו תענוגות ולא דברים הכרחיים. ולגבינו נסביר: אחרי החטא האדם רואה את אותה אישה, רק בידיעה אחרת. עכשיו היא כבר הממציאה של כל תענוגי בנ"א, וכפי שמעיד הנצי"ב שעפ"י רוב אותו תענוג נהפך לרוע ומזיק לאדם. 
רעיון זה אף מסביר את כל תהליך ההתדרדרות המוסרית של האנושות המופיע בפרשתנו קנאה, רצח, ניאוף, ניצול לרעה של סמכות השלטון עד שהקב"ה אומר: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו וכו' כי נחמתי כי עשיתים". (ו:ו-ז)
מה הפתרון? "ונח מצא חן בעיני ה'". (ו:ח) מסביר הרמב"ן: "שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים וכו', כי היה צדיק תמים". לא היו לנח הסתכלויות סובייקטיביות. הוא חוזר לעבודת ה' מתוך אמת. הוא עובד בתמימות.
מעתה נבין מדוע הגמ' במסכת עבודה זרה כה. קוראת לספר היצירה "ספר הישר", וכפי שאומר ר' יוחנן שזהו ספר של אברהם, יצחק, ויעקב שנקראו ישרים, שנא' "תמות נפשי מות ישרים". האבות הקדושים באים לתקן את החטא הקדמון, וזהו ע"י חזרה למצב האידיאלי של תכלית האדם עבודת ה' "באמת" ללא נגיעות ללא משחקים אלא באופן ישיר.
זהו התיקון הגדול לעולם שה' חפץ בקיומו.

(פורסם בענבי הכרם פרשת בראשית)