בפרשת "אמור" מצוה אותנו התורה על חג השבועות, וכך כתוב:

"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו". (ויקרא כג;כא)

המילה 'בעצם' מופיעה חוץ משבועות גם בציווי על יום הכיפורים:

"וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה...כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה...וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה...". (ויקרא כג;כח-ל)

על המילה 'בעצם' הכתובה על יום הכפורים דורשת הגמרא ביומא (פא.):

"יכול יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, ת"ל וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה.  יכול...יהא ענוש כרת על תוספת עינוי, ת"ל: כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי. יכול...יהא מוזהר על תוספת מלאכה, ת"ל: וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על יצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה".

מכאן משמע, שאין חיוב להוסיף מחול על הקודש ביום הכיפורים במלאכה, וגם בתוספת עינוי אינו מחויב כרת.

אולם בהמשך הגמרא מביאה ברייתא אחרת:

"לכדתניא: ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, יכול יתחיל ויתענה מבעוד בתשעה? ת"ל בערב, אי בערב, יכול משתחשך? ת"ל: בתשעה, הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? ת"ל: מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה"כ, שבתות מנין? ת"ל: תשבתו, ואין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין? ת"ל: שבתכם, הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מוסיפים מחול על הקודש". (יומא פא:)

לאור שתי הגמרות הנ"ל פסק הרמב"ם:

"וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר: ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה, שוהה מעט בעינויו מליל אחד-עשר סמוך לעשירי, שנאמר: מערב עד ערב תשבתו שבתכם". (הל' שביתת עשור פ"א ה"ו)

משמע א"כ מהרמב"ם שיש עניין של תוספת יום הכיפורים בעינוי ביום הכיפורים בלבד, אך לא לענין מלאכה, לא בשבת ולא בשאר ימים טובים. מ"מ הוסיף המ"מ שיש עניין של תוספת בשבת ויו"ט גם לרמב"ם מדרבנן.

אולם רוב הראשונים סוברים שגם בשאר יו"ט ושבת יש תוספת שבת ויו"ט לעניין מלאכה, מדאורייתא.

מהי כוונת המילה "בעצם"? אומר ה"משך חכמה", שתוספת יו"ט אינה מהתורה, כי כתוב "בעצם" – רק בעצם היום אסורה המלאכה, ואילו התוספת היא מדרבנן. א"כ לשון הפסוק מהווה סיוע לרמב"ם.

ואם כן שואל ה'משך חכמה', למה כתוב 'בעצם' בשבועות, ומדוע לא בסוכות או פסח?

במאמר זה נביא לכך כמה תשובות.

הצדוקים פרשו את "ממחרת השבת" – שבת בראשית, אך אנו אומרים שהכוונה ממוצאי יו"ט ראשון של פסח. לפי הצדוקים ערב שבועות יחול בשבת, וא"כ קשה לשיטתם, מדוע יש למעט שאין תוספת שבועות, הרי פשיטא, שהרי זו שבת!

סימן הוא א"כ, ששבועות יכול לחול גם בשאר הימים, ולא כפרוש הצדוקים. לכן המילה 'בעצם' נכתבה דווקא בשבועות – להוציא מלב הצדוקים, ולומר שאין דין תוספת יו"ט בשבועות.

ואגב כך נרחיב עוד קצת בעניין תוספת שבת ויו"ט.

בגמרא בכתובות (מז) שנינו שמעשה ידיה של בת קטנה שיך לאביה, מנין? אם יכול למכרה לאמה, מעשה ידיה לכ"ש! ושל נערה? הרי הוא יכול למסרה לחופה, ובטלה ממעשה ידיה, לכן ע"כ מעשה ידיה לאביה! ודוחה הגמרא, שהכניסה לחופה בשבת או ביו"ט.

ושואלים תוספות, איך אפשר, הרי בשבת לא מתחתנים, וביו"ט אין מערבין שמחה בשמחה? ומתרץ, שהכניסה לחופה בתוספת שבת ויו"ט, ומכיוון שבשעה זו אסור לעבוד, ממילא אין הוכחה שמעשה ידיה לאביה.

מוכח מכאן, שדעת תוספות היא, שתוספת שבת ויו"ט היא מדאורייתא, שהרי אם זה היה רק מדרבנן הרי שמן התורה מותרת היא לעבוד, ויש הוכחה שמעשה ידיה של אביה.

וכאן יש שתי דרכים לפרש: אפשר לומר שחיוב תוספת הוא מפני שאנו לא יודעים מתי מתחילה השבת כמו שהקב"ה ידע בבריאת העולם, אך אפשר לומר שהתוספת זה חלק מהשבת והחג.

אנו פוסקים שאפשר להתפלל, לאכול ולקדש בזמן התוספת. ובזה יש מחלוקת: תוספות בכתובות מז אומר, שהתוספת היא לא חלק מהשבת, אלא רק אסורה במלאכה, ולכן אם מתחתן בזמן תוספת יו"ט, אינו מערב שמחה בשמחה, ומותר.

אך במסכת פסחים (צט:) כותב תוספות שאכילת מצה היא דוקא משתחשך, כי כתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה". ובאר ר' חיים מבריסק את דבריו של תוספות שם, כלומר, אולי בתוספת חג נקרא הגדה, קמ"ל שלא, אלא רק בלילה בלבד. משמע שאם לא היה פסוק, היינו קוראים את ההגדה ואוכלים מצה כבר בזמן התוספת. א"כ התוספת היא חלק מהרגל, רק שלעניין מצוות ליל הסדר צריך שיעשו בלילה בגלל גזרת הכתוב.

יוצא לנו א"כ שתוספות סותרים את עצמם, ומה ההבדל בין מצות השמחה שלא קיימת בתוספת, למצות מצה שהיתה יכולה להתקיים  בתוספת אלמלא גזרת הכתוב. כך שאל ר' אלחנן וסרמן. (קוב"ש פסחים אות ריב)

ניתן ליישב, שיש הבדל בין מצוות שהם דין ביו"ט למצוות שהם דין ברגל.

שמחה זה חיוב מצד הרגל ולא מצד יו"ט, לכן מותר להתחתן בתוספת, כי אז עוד אין רגל.

אולם מצה היא חובה בלילה הראשון מצד היו"ט הראשון של פסח שמחייב אותה, ולכאורה אפשר היה לאכול אותה כבר מזמן התוספת, ולכן כתבה התורה פסוק מיוחד, ע"מ שיאכלו מצה רק בלילה.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מביא בשם אביו, הראי"ה קוק זצ"ל, שהביא שאלה בשם ה"מאיר לעולם", ששאל אם קיבל תוספת לשמיני עצרת האם צריך לשבת בסוכה בזמן התוספת? אם נאמר שתוספת זה רק איסור מלאכה של יו"ט, חייב בסוכה, אך אם התוספת היא חלק מהרגל, אז לא יושב סוכה. אומר ה"מאיר לעולם" שישב בסוכה, כי לא היו"ט של שמ"ע מונע ממנו לשבת, אלא רק "בל תוסיף". לכן אומר המג"א, שאם הוסיף על שביעי של פסח ביציאתו, מותר באכילת חמץ, כי לא היו"ט מונע ממנו לאכול אלא הרגל, והוא נגמר, כי לא מוסיפים על הרגלים.

ונביא עוד שני באורים מדוע כתובה המילה 'בעצם' בחג השבועות ולא בשאר החגים.

אומר הרמב"ם: חיכו ביום ל' לעדים ולא באו, מעברים את החודש, ועושים ר"ח בל"א. ואם אחרי 3-4 ימים באו עדים שראו את הירח בל', רוב הראשונים אומרים שמכיון שהתעבר כבר, אין מחזירים.

(למה 3-4? בפסחים ו:, רשב"ג אומר דורשים שבועים לפני החג בהלכות החג, שנאמר "החודש הזה" לפסח. שואלת הגמ' אולי, "דברו אל כל עדת" היה בד' או בה' בחודש? שואל התוס', הרי משה נתקשה בקידוש החודש, משמע שהיה בא'? ועונה, זה היה בא', אך הדיבור לעם היה בד' או בה'.

אומר ראש הישיבה הרב גולדוויכט זצ"ל, אם אין ציווי לישראל א"א לקדש, וכשציווה בד' או ה' עם ישראל קידשו למפרע. וקשה, הרי בר"ה פ"ג מ"א נאמר שאם לא הספיקו לומר מקודש, מעובר! ונקדש למפרע ע"פ הרמב"ם? י"ל שזה רק לצורך. ועי"ל שמה שכתוב במשנה מעובר, שזה שבלילה הוא עדיין מעובר, כי כל עוד שלא קידשו למפרע הוא מעובר. כך תרץ הרב יחזקאל אברמסקי)

ואילו הרמב"ם כותב, שאם רצו בי"ד להשאיר מעובר, נדחים העדים, אך אם אין אינטרס להשאיר את החודש מעובר, מקבלים את העדים ומקדשים את החודש למפרע. אעפ"כ אם יקדשו את סיוון למפרע, שבועות לא יזוז.

אומר ר' חיים מבריסק, לכן נכתב "וקראתם בעצם היום הזה" – היום הזה שלא תלוי בתאריך וא"א לשנות אותו. וידוע ששבועות יהיה פעמים ב-ה', פעמים ב-ו' ופעמים ב-ז' (גמ' רה"ש). ואמר המנחת חינוך, שאם קידשו למפרע, מה שהיה היה ולא משתנה, וראש השנה שנחגג נחגג ויו"כ ישאר, ורק סוכות ישתנה.

ויש מהאחרונים האומרים, שאף בשבת ויו"ט שלדעת תוספות התוספת בהם מדאוריתא, אך בא הפסוק "בעצם היום הזה" של שבועות ללמד שבשבועות אין תוספת, כדי להשלים לתמימות בספירת העומר.