"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טז). גלות מצרים והגאולה ממנה היו הגלות והגאולה הראשונה של עם ישראל, ולכן הם משמשים בניין אב ממנו למד עם ישראל להתמודד עם הגלויות וצרות שפקדו אותנו במשך כל הדורות. לפי רס"ג ('אמונות ודעות' מאמר ח') זו אחת הסיבות שבגללן התורה חוזרת ומדגישה את יציאת מצרים כמה עשרות פעמים. נזכיר חלק מהמסרים העולים מההתבוננות בפרשיות אלו.

א. רב סעדיה גאון שם מעיר הערה מעניינת לגבי ניבוי זמן הגאולה. הוא אומר שבגלות מצרים נאמר מראש לאברהם אבינו שאורך הגלות יהיה 400 שנה ובכל זאת עד שלא נגאלו לא נתברר ממתי התחיל חשבון 400 השנים.

ידוע לנו כעת (על כל פנים לפי רוב השיטות) שחישוב ה-400 שנה החל מלידת יצחק, אך המדרש מספר שבני אפרים חישבו את ה-400 שנה מברית בין הבתרים ועפ"י זה ניסו לברוח ממצרים מוקדם ונהרגו. כמו כן, מצאנו לגבי גלות בבל שנאמר מראש שיהיה 70 שנה ובכל זאת עד שלא חזרו מבבל לא נודע איך לחשב את ה-70 שנה כפי שהגמרא מספרת בעניין בלשצר.

בעקבות זה, כותב רב סעדיה גאון, שאם לגבי גלויות העבר, בהם נאמר במפורש אורכם לא ידעו לחשב הקץ, קל וחומר בעניין הגלות הנוכחי שאין אנו יכולים לדעת בדיוק מתי תסתיים.

ב. כמו שאיננו יודעים את זמן הגאולה כך אין באפשרותנו לדעת את דרך התפתחות והבאת הגאולה.

בסוף פרשת שמות כשבאים משה ואהרון בשליחות ה' לפרעה ודורשים ממנו "שלח את עמי" - פרעה מסרב, ואדרבא, מכביד על העם את קושי השעבוד.

משה שכל כך הרגיש את צערו של העם בא לקב"ה ושואל "למה הרע לעם הזה" והקב"ה משיב לו "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה", כלומר כי לא מחשבותיי מחשבותיך ואין יכולת לאף בן אדם גדול ככל שיהיה לדעת בדיוק איך הגאולה תתרחש.

ג. נקודה נוספת שממנה אנו יכולים לשאוב עידוד היא העובדה שדווקא אותן הגזירות שנקטו המצרים לדיכוי עם ישראל, הצמיחו את הגאולה.

דווקא הגזרה של "כל הבן הילוד" שנאמרה בעקבות "נבואת" איצטגניני פרעה שמושיען של ישראל ילקה ע"י המים, היא זו שסובבה את התחלת הגאולה והכנסת משה לבית פרעה.

בקשר לזה, יש שדרשו "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שהמלך החדש לא הכיר את סיפור חייו של יוסף, שבו כל מה שנעשה ע"י האחים למנוע ממנו לעלות לגדולה ולבטל את קיום החלומות, דווקא הוביל לתוצאה ההפוכה. "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

ד. ר' סעדיה גאון כותב שהמתבונן במצב עם ישראל בגלות הנוכחית ורואה את המצב הירוד שבו אנו נמצאים עלול להתייאש מהגאולה עד שיזכור את גלות וגאולת מצרים.

בגלות מצרים עם ישראל שקע ב-מ"ט שערי טומאה ולפי דרך הטבע לא הייתה שום אפשרות להיגאל מאותו מצב ירוד. ובכל זאת היות והקב"ה הבטיח לאברהם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", גאלם הקב"ה ועשה להם ניסים גדולים, נתן להם את התורה והביאם לארץ ישראל.

אם כן, לגבי הגאולה העתידה שעליה נאמרו הבטחות מרובות על עתיד זוהר מובטחים אנו שהגאולה בוא תבוא.

ה. לקח נוסף שיש ללמוד מגלות מצרים קשור לשאילת רכוש מידי המצרים, דבר שהודגש כמה פעמים. יש לשים לב לכך שבדרך כלל ביחד עם בקשת הרכוש מוזכרת העובדה שעם ישראל מצא חן בעיני המצרים, וכמובן שהיינו מצפים דווקא את ההפך אחרי כל המכות שנענשו בהם המצרים. ניגוד למצב זה אנו מוצאים בתחילת גלות מצרים. כאשר, לפי המדרש, היו שהפרו ברית מילה כדי לנסות להתקרב לגויים אומר הפסוק בתהילים (קה, כד) "הפך ליבם ושנאו עמו". המסר העולה הוא שרמת ההערכה של הגויים כלפי עם ישראל הוא לא תוצאה של התרפסות לגויים ולערכיהם, אלא נובעת ממידת קירבתנו לקב"ה ולמצוותיו "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו".

בהגדה של פסח אנו מביאים את הדרשה (שמופיעה בגמ' בברכות) "וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא (לרבות) לימות המשיח". ושואל הרב עובדיה יוסף שליט"א שלכאורה היה צריך להיות כתוב להביא ימות המשיח (בלי ה-"ל"), ומתרץ שכוונת המשנה לרמוז שעל ידי התבוננות במסרים העולים מגאולת מצרים אנו מוסיפים ביטחון בגאולתנו הממשמשת ובאה, ומכח בטחון זה אנו מקרבים ומביאים לימות המשיח.

(פורסם בענבי הכרם # פרשת וארא תשס"ה)