מובא בחז''ל (ילקוט שמעוני על פרשה זו) על הפסוק וידבר ה' אל משה וכו' ויקחו אליך פרה אדומה. פרה אלו ישראל שנאמר- ''כי כפרה עוררה סדר ישראל'', אדומה- אלו ישראל שנאמר ''אדמו עצם מפנינים'', תמימה- אלו ישראל שנאמר "יונתי תמתי", אשר אין בה מום- אלו ישראל שנאמר- "כלך יפה רעיתי ומום אין בך", אשר לא עלה עליה עול- זה דורו של ירמיה שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה, ונתתי אותה אל אלעזר הכהן- זה ירמיהו והוציא אותה אל מחוץ למחנה- זה גלות בבל וכו' ".

רבי אליהו לפיאן בספרו "לב אליהו" מקשה לכאורה מדרש זה רוב רובו מדבר בשבח ישראל אולם סופו מקשה עלינו מאוד, מדוע במדרש המתאר את שבח עם ישראל מסיים בגנות עם ישראל? תשובתו היא שיש בכל הדורות ספרי חוקים, דהינו ציווים ואזהרות אולם הם נחלקים לשניים:

א. יש ציווים ואזהרות המלך אל העם, עליהם יש עונשים חמורים וקלים כל עבירה לפי דרגתו.

ב. ציווים ואזהרות הרופא בהנהגות האדם באכילתו ושתייתו בשכבו ובהליכתו וגם בהם יש עונשים חמורים וקלים למי שעובר עליהם.

אולם הבדל ברור יש ביניהם: העובר על דיני המלכות לא יענש כל זמן שלא נתפס ע"י המושל, וגם לאחר שנתפס יש ביד השופט להקל בעונשו, ואף למחול לו על עוונו לפטרו מעונש לגמרי, כי הכל תלוי ביד המלכות אם לשבט ואם לחסד. משאין כן בעובר על דבר הרופא, אלו העונשים לא יוכל איש להסירם ממנו ואף אם יבקש מחילה וסליחה מהרופא ויתחרט על עבירתו לא יועיל לו מאומה. מעתה יש לחקור בציווי התורה ואזהרותיה האם הם כציווי המלך או כפקודת הרופא? על הפסוק כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך מבאר שם בשם המכילתא לא אשים עליך ואף אם אשים הרי הוא כלא הושמה, זהו מדרשם. ועפ"י פשוטו כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצוות.

למדים אנו עכ"פ שעונשי שמים הם בחינת מחלה והקב"ה המצוה הוא בבחינת רופא, אלא שיש כאן הרבה למעלה מזה שאף אם ישים הקב"ה מחלה הרי היא כלא הושמה והינו מה שכתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אביהם לא מאסתים ולא געלתים וכו'". ע"פ זה אומר ר' אליהו לפיאן כל פרשה זו נדרשת בשבחן של ישראל ובפרט מה שכתוב כולך יפה רעיתי ומום אין בך וכמו שנאמר בפסוק "אשר אין בה מום" לא נאמר אשר אין לה מום ולא נאמר ומום אין לך אלא ומום אין בך, כלומר גם לישראל יש לפעמים מום אבל המום אינו בתוכם ובמהותם כי הם לא נולדו במומם אלא זה רק בא להם בצורה חיצונית.

ע"פ זה כל המדרש מתפרש על דרך השבח. מה שכתוב פרה- אלו ישראל שנאמר "כי כפרה סוררה", לא נאמר כי סוררה אלא כפרה סוררה כמו שכתוב היתה כאלמנה אין כתוב היתה אלמנה אלא הייתה כאלמנה כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור, הרי מתוך הגנות למדנו השבח, אין אנו פרה סוררה אלא כפרה סוררה.

וכן דורו של ירמיהו מציין שיש דורות כאלה שלא קבלו עולו של הקב"ה אבל עם ישראל במהותו שלם ומום אין בו.

ויה"ר שנזכה שיקוים בנו הפסוק "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", ושנהיה כולנו שלמים בקיום המצוות.

(פורסם בענבי הכרם חקת תשס"ג)