"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג). וברש"י שם: "שתהיו עמלים בתורה" (ספרא בחוקתי ב').

תפיסת חז"ל בלימוד התורה שאין העמל רק יתרון בלמוד, אלא הוא מעצם לימוד התורה, ובכדי לקנות תורה חייב אדם לעמול בה, ורק מתוך יגיעה ועמל יוכל להשיגה. וכן כתב הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת אבות (פרק ה, כג):

כי החכמה הנקנית בלא טורח ועמל, אין לה קיום ואין לאדם תועלת בה ... ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח עמל ויראה ... אבל קריאת התענוג אין לה קיום ולא תועלת בה.

ע"פ דרכו של הרמב"ם, העלה ר' ישראל סלנטר זצ"ל רמז מאגדת חז"ל שמן השמים מלמדים לאדם שתורה שאינה נקנית בעמל אינה חשובה. הגמ' מספרת שהתינוק במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה כולה, וכיון שיוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו את כל התורה (ריש נדה). ושואל ר' ישראל מסלנטר: אם משכחים אותו מדוע לימדוהו? אלא מן השמים רוצים שהאדם בעמלו יקנה את כל התורה מחדש, כי אין ערך לתורה אם האדם מקבל אותה במתנה.

וכך מסביר בעל תוס' יו"ט את המשנה באבות (פ"ד, מ"י): "אם עמלת בתורה נותנים לך שכר הרבה. לא נאמר אם למדת ... משמע שהשכר שאדם מקבל הוא על העמל והטורח ולא לפי רוב הלימוד.

ע"פ רעיון זה מסביר החפץ חיים את מאמר הגמרא (ברכות כח:):

ביציאתו מבית המדרש אומר: "אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר".

שואל הפץ חיים וכי האומנים העמלים במלאכתם אינם מקבלים שכר על עבודתם? אלא שכרו של כל אומן הוא לפי המלאכה שהוא עשה, שאם עשה כלי – אפי' טרח בו הרבה אין משלמים לו אלא לפי ערך הכלי. לא כן בלימוד התורה, ששכרו של הלומד נקבע לפי יגיעתו, כמו שנאמר לפום צערא אגרא. וזהו הפירוש אני עמל ומקבל שכר – על העמל של התורה אע"פ שההספק בלימוד אינו גדול.

וגם אדם שלמד ושכח את תלמודו ג"כ מקבל שכר על העמל שלו בלימוד התורה, וכך כותב המשך חכמה בהסבר המשנה במסכת אבות (פ"ה, מי"ד): "ודע לפי מה אתה עמל, ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר בעולמך". פירש ר' מאיר שמחה, אפי' אם תשכח בכל זאת הקב"ה ישלם לך את שכר פעולתך שעמלת בתורה.

והמהר"ל בחידוש אגדות כותב שעמל התורה יש ערך כשלעצמו, אפי' אין לו תוצאות כלל. והוכיח דבר זה מתוך הגמ' בב"ק (מא.). שם נאמר ששמעון העמסוני היה דורש כל "אתין" שבתורה. כיון שהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא" פרש, משום שהיה ירא להשוות מורא שמים לדבר אחר, והתחרט על כך הדרשות של "האתין" שדרש. אמרו לו תלמידיו" רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? (היינו כל ה"את" שדרש אינו נכון.) ענה להם שמעון העמסוני, "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על פרישה.

שואל המהר"ל: תינח על הפרישה יקבל שכר, הואיל ופרש מן הטעות, אך איזה שכר מגיע לו על הדרישה – הרי כל מה שדרש היה בטעות? הסביר המהר"ל: כיון ששמעון העמסוני היה סבור שהוא מכוון לאמת בדרשותיו, נותנים לו שכר על הדרישות האלה כאלו היו אמת. היינו שעמל התורה שהוא עמל, אע"פ שלא היו בסופו של דבר תוצאות – הוא מקבל עליהם שכר. ומסיים המהר"ל כלל בלימוד תורה: "כאשר יפרש אחד מן החכמים בתלמוד פירוש על הכתוב ונדחה אותו פירוש, ח"ו שיהיה עמלו של הראשון לבטלה".

הדיבור הראשון שאדם חייב לשים בפי בנו הקטן הוא: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (עי' סוכה מב.). הרי שהתורה היא ירושה לו לאדם, והירושה באה לאדם ללא עמל וטורח. והרי המשנהאומרת "והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך"? (אבות פ"ה מי"ב) תירץ בעל תפארת ישראל: התורה ירושה ואינה ירושה. ירושה היא לכלל ישראל שאנו מוסרים אותה מדור לדור ומובטחת כל דור שיקבלנה בירושה, אבל כל יחיד כדי לקנות את התורה צריך לעמול ולטרוח בה, וזהו "שתהיו עמלים בתורה".