בתחילת פרשתנו, הקב"ה מצווה את משה רבינו לומר לבני ישראל את לשונות הגאולה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" וכו'. משה מבצע את שליחותו, אך העם אינם שומעים אל משה, "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". גם משה חוזר ונרתע לאחוריו כאשר הקב"ה מצוהו לדבר אל פרעה, באומרו: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". לעומת זאת, לעיל בפרשת שמות, לאחר העברת דברי ה' אל העם ועשיית האותות, נאמר "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (ד, לא). והדבר טעון ביאור, מדוע בפרשתנו לא שמעו אל משה לאחר שכבר האמינו ושמעו כי פקד ה' את בני ישראל.[1]

עוד יש לבאר מה שאמרו בירושלמי בתחילת פרק ערבי פסחים [והובא גם בראשונים שם]: "מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר' בנייה כנגד ארבע גאולות וכו', והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי". ויש מקום ליתן טעם כיצד ד' כוסות של ליל הסדר מכוונות כנגד ד' לשונות של גאולה.

להבנת הענין נראה להקדים דברים שכתב בספר שפתי כהן על התורה (לרבי מרדכי הכהן, מתלמידי מרן השו"ע והמבי"ט) בתחילת פרשת שמות (א, י), בנוגע לשאלה יסודית שכבר דשו בה רבים: מהי סיבת הגלות שנגזרה על בני ישראל כבר בברית בין הבתרים? ובלשון אחרת: מדוע גלות זו היתה הכרחית לקבלת התורה ולהיות לעם סגולה?

וביאר שם, שהקב"ה רצה להעמיד את בנ"י בניסיון הגלות כשם שהעמיד את אברהם אבינו בעשרה נסיונות, ועל ידי זה נודע לכל העולם כי ירא אלקים הוא, וכך עם ישראל ראויים להיות לה' לעם כאשר יעמדו בניסיון הגלות המר ויחזיקו באמונתם. ועוד פירש, שלולי הירידה למצרים והשעבוד לא היו מקבלים עליהם עול תורה ומצוות כראוי, ולאחר שהתרגלו בעול העבדות מעתה לא יכבד עליהם עול תורה.[2] ובזה מבואר מדוע בכמה מצוות מזכירה התורה את יציאת מצרים,[3] כדי לתת טעם מדוע נתחייבו בהם.[4] עכת"ד.

והנה, ראו בני ישראל כי גזירת השעבוד באה עליהם בגזירת עליון ובדרך פלא, שהרי יוסף היה מושיעם של המצרים, וחששו של פרעה מפני בני ישראל היה מופרך מעיקרו, ובכל זאת הכניס הקב"ה בלבו לשעבדם. ועל כן, כאשר אמר משה לבני ישראל "פקוד פקדתי אתכם" ועשה בפניהם את האותות והאמינו שהוא גואל אמת, סברו שאם ישמע פרעה את צו ה' לשלח את עמו - מיד יציית ויעשה כן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולא יוסיף להחזיק בהם נגד רצונם, אחר שהשי"ת חפץ לגאול את עמו, שהרי כל עיקר השעבוד לא היה אלא על פי גזירת ה'. אמנם משנוכחו לדעת שפרעה לא התרשם כלל מדבר ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו וכו' וגם את ישראל לא אשלח", ואדרבה הכביד את עולו עליהם, כבר נתייאשו מן הגאולה ושוב לא שמעו אל משה.[5]

ונראה שזו כוונת התורה: "מקוצר רוח" - שסירובו של פרעה נגד את הלך מחשבתם שהגאולה תבוא פתאום ובחדא מחתא, וקצרה רוחם כאשר ראו שהדברים יגעים. "ומעבודה קשה" - לא זו בלבד אלא אף נסוגים אחור לפי ראות עיניהם, וכבדה העבודה עליהם, וכל זה גרם להם ש"לא שמעו אל משה". ואולי על כגון זה אמרו חז"ל בסנהדרין (צז ע"א) "אין בן דוד בא וכו' עד שיתייאשו מן הגאולה", וכך היה גם בזמן גלות מצרים, דהיינו שהתייאשו מן הגאולה באופן שהם תפסו אותה. ומעתה, כאשר ראו שמחשבתם התבדתה, ממילא ידעו והבינו שאין בידם לחשב חשבונות שמים, והגאולה תבוא על פי עצת ה' בלבד.

ובאמת מהלך הגאולה מוכרח היה לבוא בדרך כזו, והדברים תואמים לדברי בעל שפתי כהן הנ"ל בסיבות גזירת הגלות: עצם השעבוד הקשה הוא מחמת הטעם הראשון, כדי להוכיח שהם יראי ה' וראויים להיות עם סגולה. ואילו הכבדת השעבוד לאחר דברי משה לפרעה נועדה כדי להרגילם בעבודת ה' ולהעלותם מעלה אחר מעלה, למען ידעו כי הקב"ה הוא מושיעם וגואלם, הוא ולא מלאך ולא שליח, ואין הדבר תלוי אלא בו יתברך.

ואפשר שארבע לשונות של גאולה [ובלשון הירושלמי "ארבע גאולות"] וארבע כוסות רומזים לענין זה, שהגאולה תבוא בתהליך המורכב מכמה שלבים שכל אחד מהם הוא 'גאולה' לעצמו, ואשר כולם הכרחיים להשלמת העמדתם של בני ישראל על תכונתם, כדי שיהיו ראויים לקבל תורה ולבוא אל הארץ. כמובן שיש להרחיב עוד בביסוס הדברים, אך נבארם כאן בקצירת האומר:

1. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" - הפסקת השעבוד הקשה, שבעקבותיו נטמעו ישראל בין המצרים ולמדו ממעשיהם כמובא במדרשים, וכמעט שעברו ושקעו במצולות ולא נותרו להם שם ושארית. ולשון זו כנגד כוס של קידוש שעניינה קדושת וסגולת ישראל והבדלתם מן הגויים.


2. "והצלתי אתכם מעבודתם" - כמו שפירשו הראשונים (עי' רמב"ן בפרשתנו ומאירי פסחים צט ע"א) שיינצלו מכל שעבוד, אפילו הרגיל בין האומות כמו מס עובד. וכנגד זה כוס שניה שאומרים עליה את ההגדה: "עבדים היינו וכו' ויוציאנו ה'", "ואילו לא הוציא וכו' היינו אנו ובנינו משועבדים", וידוע מה שפירשו במאמר זה, שאם לא היינו עבדי ה' היינו נשארים עבדים בנפשנו לתרבות אנשים חטאים, וחֵרות היא בהכרח עבדות ה'. וכך אנו אומרים בתחילת ההלל: "הללו עבדי ה'" - "ולא עבדי פרעה" (מגילה יד ע"א).


3. "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" -  לא זו בלבד שנגאלו ויצאו לחרות אלא שגאולה זו היתה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, שנתהפך הגלגל ונעשו הם אדונים למצרים, שהוכו בכל תוקף במכות קשות עד שטבעו בים. וגאולה זו היא בדוגמת כוס של ברכת המזון, כמו שאמרו חז"ל (ברכות כ ע"ב) "וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת' וכו', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". וכך הקב"ה נהג עמנו לפנים משורת הדין בחסד גמור, והִגביר אותנו על אויבינו, ומעתה אותו לבדו נעבוד.


4. "ולקחתי אתכם לי לעם" - במתן תורה שהיא תכלית היציאה ממצרים, ואז "והייתי לכם לא-להים", כמו שנתבאר שיתחייבו במצוות כי הקב"ה הוציאם ממצרים. ובהתאם לזה נתקנה כוס רביעית שגומרים עליה את ההלל ואומרים עליה ברכת השיר, להודות ולשבח להשי"ת שבחר בנו מכל העמים, ובנ"י נתייחסו למשפחותם [בית אהרן, בית ישראל] ושבו למעלת אבותם.

ועל כן צִוה הקב"ה את משה לומר לבנ"י ארבע לשונות אלו, כדי ללמדם שהגאולה תבוא בשלבים על מנת להכינם אל תכליתם בצורה הראויה ביותר, מדרגה אחר מדרגה. ובני ישראל לא שמעו אל משה מאחר שהחזיקו בדעתם המוקדמת לענין אופן הגאולה. ואחר כן ראו את אשר עשה ה' לפרעה ביד חזקה, ונוכחו לדעת כי לא מחשבותיו מחשבותיהם, וכמו שנתבאר.

ויומתק עוד ע"פ דברי החתימה: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם",[6] היינו שעל ידי תהליך זה יבינו שהקב"ה הוא המוציא אותם מתחת סבלות מצרים, ואין הדבר תלוי כלל בדעתו של פרעה, ועל ידי זה יוכשרו לקבל תורה מפי הגבורה ולקבל עליהם את עבדותו יתברך.

והדברים נוגעים כמובן גם לזמננו אנו. אנו מאמינים באמונה שלמה שתהליך הגאולה ימשיך ויתקדם עד השלמתו בביאת משיח צדקנו ובנין בית הבחירה כאשר נהיה ראויים ומוכשרים לכך, כרצון ה' אשר מנהל את עולמו בהשגחה עליונה נפלאה, כי לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו.