במלחמת ישראל באויביו בימי מרדכי ואסתר אנו מוצאים מטבע לשון מיוחד של היקהלות. באגרות שנשלחו לאחר תליית המן נאמר (ח,יא):

אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:  

וכך גם במלחמה עצמה (ט,ב) אנו מוצאים את אותה לשון: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם..

ושוב חוזרת המגילה ומשתמשת בשורש זה לאחר הניצחון (ט,טז): וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף.. ויש מקום להבין מה משמעותו של השימוש בשורש הזה שוב ושוב.

ונראה לומר, שהשימוש בלשון קהל במקרא עניינו התאספות של כלל ישראל. כך מצאנו אצל משה רבינו: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמ' לה,א), וְאֵת כׇּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי (במ' א,יח) וכך גם במצוות הקהל: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דב' לב,יא). ובנביאים אצל יהושע: וַיִּקָּהֲלוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד (שם יח,א), ואצל דוד: וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל אֶל ירוּשָלַיִם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְהֹוָה אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ (דה"א טו,ג), ואצל שלמה בחנוכת המקדש: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (מל"א ח,ב).[1]

נמצא, ש'קהל' הוא כינוי של התורה לכלל ישראל, ומשום כך ייתכן שלא לחינם השתמשה המגילה בפּוֹעַל 'נקהלו', שעניינו האחריות ההדדית שגילו היהודים איש כלפי אחיו. יש לשער, שלא מעט יהודים היו יכולים להישאר בכפריהם או להסתתר בהרים ובמערות[2] ולא להיקהל אל הערים ובכך לסכן את חייהם במלחמה. ולפי דרך זו, ההתגייסות המלאה למלחמה ללא התחמקות הנובעת ממחשבות אנוכיות, היתה התיקון הגדול לחטא הפירוד שנאמר עליו בתחילת המגילה (ג,ח): וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים וכמו שפירש זאת רבי יהונתן אייבשיץ [יערות דבש ח"א דרוש ג']:

ואם ישראל באגודה אחת בלב תמים, אין אומה ולשון שולטת בהן. ואפילו אותו רשע הרגיש בזה, ובלשונו אמר למלך ׳ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים׳, בפירוד בלי חיבור ואגודה. וגם אסתר המלכה הרגישה בזה ואמרה [להלן ד, טז] ׳לך כנוס את כל היהודים׳, שיהיו באגודה אחת.  

ואולי אפשר למצוא משמעות נוספת בלשון 'נקהלו'. ברוב המקומות שבמקרא לשון 'היקהלות' קשורה ללימוד תורה ושמיעת דבר ה'. ויום מתן תורה עצמו נקרא כמה פעמים בספר דברים 'יום הקהל' וכגון בפרשת עקב (שם ט, י): וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל .

והנה בשתי מלחמות נוספות במקרא מצאנו לשון 'הִקָּהֲלוּת' ביהושע קודם הירידה למלחמה עם שניים וחצי השבטים: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא (יהושע כב,יב) ובספר מלכים לאחר התפלגות הממלכה: וַיָּבֹא (ויבאו) רְחַבְעָם יְרוּשָׁלַם וַיַּקְהֵל אֶת כׇּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.[3]

בשני האירועים הללו ההתכנסות היתה כדי לשמוע את דבר ה' במקום המשכן/מקדש לפני היציאה למלחמה. אצל יהושע ההתכנסות היתה לשילה ואצל רחבעם ההתכנסות היתה בירושלים ודבר ה' בפי שמעיה השיב אותם ממלחמת האחים[4]. וניתן להציע, כי גם כאן היהודים נקהלו תחילה בעריהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע את דבר ה' מפי חכמיהם, ואולי יש כאן רמז לכך שחזרו וקיבלו את התורה מחדש – 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש'.

וייתכן, שהברייתא במסכת מגילה (ג.): 'תניא נמי הכי: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן - כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה', מלמדת אותנו שעלינו לנהוג גם בימינו כאבות אבותינו, שכולם נקהלו לבתי כנסיות ומשם יצאו להילחם באויביהם. וכמה לימודים גדולים יש ללמוד מכך לימינו אנו על השותפות המלאה בצרכי הכלל ועל הצורך להתכנס סביב התורה והתפילה ועל הניצחון הגדול שניצחנו מכוחה של אותה אחדות.

ויהי רצון שכשם שנעשו נסים לאבותינו בימים ההם כך יזכנו הקב"ה לראות ישועות ונחמות בזמן הזה.