ידוע ומפורסם כי כל אחד משלשת האבות  עבד את ה' במידה המיוחדת לו-  אברהם איש החסד,  יצחק איש הגבורה , ויעקב איש האמת.

וכך מביא הזוהר - "יצחק ידע והשיג את הקב"ה במדרגת הגבורה" - מידתו של יצחק היא מידת הגבורה,  לכאורה היכן אנחנו רואים את גבורתו של יצחק במקרא- נתייחס כאן לשלש נקודות  בדבר גבורתו המיוחדת של יצחק.

ראשית  הגבורה של יצחק באה לידי ביטוי בניסיון העקידה    בהיותו מוכן להיות נעקד על גבי המזבח. לפי חלק מהמדרשים יצחק בן  37 ובלי חרטות ועכבות מבין שזה הדבר הנכון ומוכן למסור את נפשו על צווי ה'.

באנלוגיה לתקופתנו מידת הגבורה הזו באה בכל עוצמתה בחיילי צה"ל שנלחמים עבור הגנת העם, אזרחי מדינה אשר מסכנים את חייהם למען האידיאל של הגנה על עם ישראל ועל ארץ ישראל . הגיבורים הם אלו שהלכו ולא שבו ואלו ממשיכים להילחם. התפקיד שלנו הוא להמשיך את המורשת שלהם, את גבורתם ועז רוחם.

אך נדמה שיש עוד פן בגבורתו של יצחק, הסיפור המרכזי אודות יצחק בפרשתנו הוא סיפור הבארות, יצחק חופר בארות בגרר. כשאבימלך מבקש ממנו ללכת ("כי עצמת ממנו מאוד") – הוא הולך. כשרבים איתו על באר אחת ועל באר שנייה – הוא הולך למקום אחר וחופר באר שלישית, שעליה סוף סוף לא רבים. מה ניתן ללמוד מפרשת הבארות על גבורתו של יצחק:

תגובתו של יצחק מפליאה.  ההבנה העמוקה  של מידת הגבורה היא היכולת של האדם  לכבוש  את יצריו,  לנצח את הדחפים הטבעיים שלו  ולשלוט ברוחו.

וכך נאמר  בפרקי אבות: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' (אבות ד, א) זה שאדם ניצח מישהו אחר  זה לא אומר שהוא חזק אולי הוא ניצח את חברו כי חברו חלש ואז בעצם אין שום ראייה שהוא עצמו חזק. אבל, אדם שיכול לנצח את עצמו זה אומר שהוא גיבור גדול שהרי כאן הוא נחשב חזק מצד שהוא עצמו ניצח ותקן את מידותיו.

בעוד שההבנה המקובלת היא שהגיבור מנצח וכובש  אחרים הרי שמלמד אותנו התנא שיש גבורה נעלה מזו גבורה אמיתית מזו- אדם ששולט ברוחו 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'.

המשנה במסכת תענית  מביאה 'מאימתי מזכירין גבורות גשמים' והגמרא כבר  שאלה מדוע  נקראו גבורות גשמים- 'וליתני מאימתי מזכירין על הגשמים , מאי גבורות גשמים? - אמר רבי יוחנן: מפני שיורדין בגבורה'.

 מה פירוש שהגשם יורד בגבורה- הגשם שיורד, יורד אלינו בטיפות. בגבורה באיפוק,  טיפה טיפה ולא בשיטפון, זאת היא הגבורה המתבטאת בגשם. גשם נטול גבורה היה יוצר לנו מבול. שטף גדול שהורס את העולם, ופוגע בחקלאות.

וכך מסביר הרב קוק את הברכה שאנחנו מברכים בברכות השחר  'אוזר ישראל בגבורה' זוהי ברכה על לבישת החגורה  מדוע דווקא בברכה זו אנו מזכירים את הגבורה-  אלא מסביר הרב קוק,  שהחגורה מבדילה בין החלקים  העליונים  באדם לבין החלקים התחתונים,  גבורה אמיתית היא יכולתו של האדם לשלוט על יצריו לנתב ולכוון אותם על פי השכל לכבוש את יצרו. וכך כתב הרב בעולת ראיה-

'אוזר ישראל בגבורה. גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכבוש שהאדם כובש את עצמו.. זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, .. להיות יותר חמוש במלא הכח, ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגויה-לחלקה העליון, שיהיו הכוחות המטים את האדם לצדו הבהמי, מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב, המתמלא עז טוהר ורגש מלא קודש, בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה. על חלק טוב זה, המיוחד לכללות האומה, ביסוד גזע קדושת נשמתה, המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה, הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה'

פן שלישי בגבורתו  של יצחק שגם הוא בא לידי ביטוי גם בסיפור הבארות,  זו הדבקות במטרה, תגובתו של יצחק  זאת התגובה הנכונה,  הוא נפל וקם, נפל וקם. בארו נסתמה, והוא חפר אחרת. זו ספגה מתקפה – הוא חפר שלישית. הוא שב וניסה, שב וניסה, עד שלבסוף מצא מים ומצא שלווה.

הרב קוק  בספר "מוסר אביך" כותב  "ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דבר שכבר הסכים בנפשו, שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהיה ההסכמה חזקה אצלו, ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים, וגבורת נפשו תדריכהו, שיעשה בחשק טהור את המעשים הגורמים לבצע תכלית נאה גם בהיותם בדרך רחוקה צריך שמדת הגבורה תשלוט בנפש, שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה, תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית"

 גבורה היא שכשאדם יודע שיש לו מטרה ואינו מתייאש ממנה  אז גם אם יש קשיים משברים ונפילות  בדרך בסופו של דבר  הוא יצליח. זהו סיפורו של יצחק אבינו היו לו קשיים והפרעות מהסביבה אבל מטרתו היתה ברורה ולכן בסוף הוא הגיע למים.

יהי רצון שנזכה לדבוק במידת הגבורה של יצחק.