בפרשת וישב אנו נפגשים לראשונה בחטא הנורא מכל – שנאת חינם. בין יוסף לשאר האחים התפתחה שנאה שהגיעה בסופו של דבר למכירת יוסף ולגלות מצרים. השנאה נוצרה בגלל היחס השונה ליוסף ובגלל החלומות והדיבורים שבעקבותיהם - וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַלֲ  חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. אולם נדמה, כי שיאה של השנאה הגיע בשעה שיוסף בא דווקא לדרוש בשלומם של האחים בשליחותו של אביהם:ֲ 

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ ֲ (בראשית לז, יח)

רבותינו לא הסתפקו במה שנאמר בפסוק במפורש והוסיפו לבאר כי כבר מרחוק ניסו האחים להרוג את יוסף בצורה אכזרית (ב"ר פרשה פד):

ויראו אותו מרחוק, אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים

אין אנו יודעים כיצד סוכל הנסיון לשסות את כלבי הרועים ביוסף אחיהם עצמם ובשרם. שמא ראובן או יהודה עצרו את הכלבים רגע לפני, או אולי הקב"ה הגן על יוסף וחסם את פי הכלבים. ועדיין יש מקום להבין מה באו רבותינו ללמד במדרש זה ומה משמעות נסיון ההריגה באמצעות שיסוי הכלבים. ונראה שאפשר להציע לפרש את דברי המדרש בשתי דרכים האחת על דרך הפשט וחברתה על דרך הדרש:

על דרך הפשט נראה לומר כי חכמים דקדקו את אריכות לשון הפסוק 'וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק' – 'וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם', כשלכאורה ניתן היה לוותר על המילים: 'ובטרם יקרב אליהם'. ואפשר שמכאן למדו רבותינו, כי האחים העדיפו לפגוע ביוסף עוד כשהיה מרוחק מהם. קל יותר לשנוא אדם ולפגוע בו כאשר הוא מרוחק, קל יותר להפוך אדם לדמות חשוכה כאשר אין מפגש אנושי ישיר עם מאור פניו.

ואולי יש לחבר את דברינו עם דבריו של יעקב אבינו בסוף ימיו בברכתו ליוסף: 'וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים' (בראשית מט, כג) ובמדרש לקח טוב שם פירש על האחים שרצו להורגו 'מרחוק'.

וימררוהו ורבו. אלו אחיו. וישטמוהו בעלי חצים. אלו שמעון ולוי, דכתיב ויתנכלו אותו להמיתוֲ 

ובבראשית רבה (צח,יט) פירשו חכמים ש'בעלי חצים' הם בעלי לשון הרע כמו שנאמר: 'חץ שחוט לשונם' (ירמיה ט,ז) ֲ ולשון הרע קל לאומרו בריחוק מקום ולב מן האדם עליו מדברים.

למדנו, איפוא כמה חשובה היא הקירבה האנושית, וכמה נחוץ להתבונן על ברי הפלוגתא שלנו מקרוב ולא להכריע את דעתנו עליהם בטרם יקרבו אלינו. נביט בפניו של מי שאנו חלוקים עליו נראה את מניעיו הטובים וכך נוכל להימנע מאותה שנאה מיותרת ואיומה – שנאת חינם.

ואולי אפשר להוסיף על דרך הדרש שישנו קשר בין דיבור לשון הרע לבין פגיעה על ידי כלב, כדברי הגמרא במסכת פסחים (קיח.):

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו - ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר לכלב תשליכון אתו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא וקרי ביה לא תשיאֲ 

האחים ראו ביוסף בעל לשון הרע, כמו שנאמר: 'וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם' ולכן ראוי היה לפי דעתם להשליכו לכלבים[1].

ונראה להוסיף, שאף על פי שיוסף הביא את דיבת האחים רעה אל אביהם, גם האחים נכשלו בלשון הרע על יוסף ובעל לשון הרע דומה בעיני התורה לכלב, כמו שדרשו במדרש שמות רבה (פרשה לא,ט)על הפסוק: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב,ל):

מה הכלבים אחד נובח וכולם מתקבצים ונובחים על חנם אבל אתם לא תהיו כן מפני שאתם אנשי קדש שנאמר ואנשי קדש תהיון לי

דימה המדרש את מדברי לשון הרע לעדת כלבים, שדי בכך שאחד מהם נובח ושאר חברי הלהקה מצטרפים לנביחותיו. כך די באחד שיספר לשון הרע ושאר בני חבורתו מאמינים לדבריו ומהדהדים אותם. ניתן למצוא נקודת דמיון נוספת בין בעלי לשון הרע לכלבים. הכלבים דרכם לנבוח על כל אדם זר המתקרב אליהם וכך גם בעלי לשון הרע חושדים בכל מי שאינו מבני חבורתם שכוונותיו רעות והוא זומם לפגוע בהם.

ואפשר, שלכך כיוונו חכמים במדרשם - להראות את גודל הקלקול בחטא לשון הרע. יוסף שדיבר לשון הרע על האחים ראוי היה להיפגע על ידי כלבים [על פי דעת האחים]. ועוד לימדונו שהאחים שהשתתפו גם הם בחטא זה והפכו ל'בעלי חצים', נהגו ביוסף כמנהג הכלבים שתוקפים את הזר המתקרב מרחוק ללא בירור אמיתי מהם רצונותיו, ולא זו בלבד, אלא שהם מסתפקים בהשערה רחוקה של אחד מהם כדי שכולם יצטרפו כדי לפגוע באדם חף מפשע. ולדברים הללו רמזו רבותינו באומרם: 'אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים'.

ולפי דרכנו למדנו כמה דחויה ומגונה היא שנאת חינם, ומנגד כמה רצויה ואהובה היא אהבת החינם, שהיא הבסיס לחיי משפחה ואומה. ואם בחיי יום יום כך, בשעת מלחמה ובחיי צבא על אחת כמה וכמה, שהרֵעוּת שעליה נאמר: 'ואהבת לרעך כמוך', היא הדרך היחידה לבניינו של מחנה ישראל.