נחלקו הראשונים בנוסח הברכה על תקיעת שופר: לדעת רבינו תם (מובא בפסקי הרא"ש ר"ה פ"ד סי' י) יש לברך "על תקיעת שופר", אך לדעת הרמב"ם (הלכות שופר סוכה ולולב ג, י) מברכים "לשמוע קול שופר", וכך נפסק בשו"ע (או"ח תקפה, ה). הרמב"ם בתשובה (סי' קמב) דוחה את שיטת ר"ת:

שאִלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו... ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע... ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

ובאמת יש להבין את סברת רבינו תם.

והנה כתוב בספרים, שהשופר רמוז בראשי התיבות "שורש פורה ראש ולענה". ואומר הטור (סי' תקפה) שהשופר רמוז במילים "אין שטן ואין פגע רע" (מלכים א' ה, יח). ויש לבאר את הקשר בין השופר לבין פסוק זה. עוד יש לבאר, שחלק מרבותינו היו שמחים בזמן התקיעה (כגון הגר"א במעשה רב), כיוון שזו המלכת ה', וחלקם שהיו בוכים (כגון האר"י ז"ל) מפני אימת הדין. ויש להבין מה משמעות הנהגות אלו.

מדוע הקב"ה בימים אלו מכונה המלך הקדוש? לכאורה זו ירידה בדרגה, שהרי "מלך" הוא תואר משותף גם לבני אדם, לעומת "א-ל" שהוא תואר על-טבעי.

יש להסביר, שר"ת והרמב"ם נחלקו למי מיועדת מצוות השופר: לדעת ר"ת המצוה היא בתקיעה, כי תקיעת שופר היא מעין דיבור ותפילה לה', כמו שאומרים בתפילה: "שומע קול תרועת עמו ישראל", וכמו שנאמר בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ז לגרסת הרא"ש שם פ"ג סי' ד): תוקע מן הקצר לרחב, שנאמ' "מן המצר קראתי יה" (ועי' בשפת אמת, שנת תר"ס). ומכיוון שהתקיעה היא מעין תפילה, שייך בו דין שומע כעונה (סוכה לח ע"ב) וגם מי שלא תקע יוצא יד"ח.

מאידך, לרמב"ם המצוה היא בשמיעה, כי התקיעה מכוונת אלינו, כדי לעורר אותנו לתשובה, כפי שכתב בהלכות תשובה (ג, ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".

מעתה, ראשי התיבות "שורש פורה ראש ולענה", הם למאן דאמר שהתקיעה מכוונת אלינו: התקיעה היא כדי לעורר בתשובה כל אחד ואחד. ואילו הר"ת "שטן ואין פגע רע" מתיישבים עם שיטת הסוברים שהתקיעה מכוונת לקב"ה - שישמע תפילתנו ויסתום פי השטן והמקטרג.

בתקיעת השופר יש צד של שמחה וצד של יראה: השמחה נובעת מכך שר"ה הוא יום המלכת ה', וזה כנגד התקיעה המכוונת אלינו: אנו צריכים להמליך את הקב"ה מרצוננו. וזו המהות של "מלך" - ששלטונו נובע מרצון העם [כידוע מדברי הגר"א ועוד], בניגוד לתואר "א-ל" שמבטא את השליטה בכוח שלא ברצון העם. אם כן, אדרבה, התואר "המלך הקדוש" הוא שבח לקב"ה שאנו רוצים במלכותו. כמו כן השופר רומז לשיפור המעשים (מדרש תהלים פא, ד) הנצרך להמלכת ה', כיון שע"י תיקון המעשים ניתן לקבל עול מלכות שמים. מאידך, היראה נובעת מאימת הדין. וזה כנגד התקיעה המכוונת לקב"ה, שיסתום פי השטן והמקטרג.