זדים ביד עוסקי תורתך

הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה

ימי החנוכה נקבעו להודות ולהלל לשמו הגדול על ניסיו ועל נפלאותיו, ואנו מציינים בהם את נצחון האור על החושך. כתבו הפוסקים (מהר"ם מרוטנבורג, הובא בטוש"ע תרע, ב): "ריבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות, שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה". וביאר הלבוש (שם, ב), שלא קבעום לימי משתה ושמחה כמו בפורים, מפני שמהות הגזרה שהיתה בזמן היוונים שונה מגזרת ימי אחשוורוש:

כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו. אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות, שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות.

מבואר כי כל מגמתם של היוונים היתה להשמיד את הרוח, ואלו שהמירו את דתם והתייוונו, הניחו להם היוונים ולא נגעו בהם לרעה. ואכן, מן התיעודים ההיסטוריים שיש בידינו ניתן ללמוד כי היוונים נחלו "הצלחה" לא מבוטלת; רבים מעם ישראל, ואפילו מבאי בית המדרש, הלכו אחר היוונים, ואמצו את תרבותם וחכמתם.

ויש לשאול מה באמת גרם לכך שרבים עזבו את עולם התורה ונמשכו אחר חכמת יוון. באיזו תחבולה השתמשו היוונים לשם כך? כאשר נעמיק ונבין מה אירע בימים ההם, נוכל גם ללמוד לזמננו אנו כיצד להתמודד עם רוחות זרות הנושבות מבחוץ ולעתים עלולות לאיים על דרכם של בני התורה. עלינו לדעת את דרכו של האויב כדי שנוכל להתגבר עליו.

בתפילת על הניסים אנו מתארים את גודל הנס ואומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים... וזדים ביד עוסקי תורתך". ניתן כאן תואר מיוחד ליוונים - הכינוי 'זדים'. הב"י (סימן תרפב) מביא בשם ספר ארחות חיים (הלכות חנוכה, אות כב) שהקשה: בכל הרשימה יש דבר והיפוכו: גיבורים לעומת חלשים, טמאים לעומת טהורים וכו', ואם כן יש להבין כיצד "עוסקי תורתך" הם ההפך מ"זדים"? ומבאר הארחות חיים, שחז"ל מְתקני התפילה נשענו על לשון הפסוק בתהלים (קיט, נא): "זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי". משמע שה"זדים" מנסים להטות את עוסקי התורה מדרכם. אך עדיין יש לשאול על פסוק זה גופא, מדוע מדובר בדבר והיפוכו.

כדי להבין את הדברים יש להקדים ולהגדיר מה המאפיין של אותו רשע הנקרא "זד".

נאמר בספר משלי (כא, כד): "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן". מבואר כאן כי עניינו של ה"זד" הוא הליצנות הנובעת מן היהירות. ניתן למצוא במלכות יוון את המקור לכך שזו הטקטיקה שאפיינה את מלחמתם של יוון בישראל: ליצנות, יהירות ולעג.

מזמור פ' בתהילים עוסק בגלויות שבאו על ישראל (רש"י שם בתחילת הפרק). בפסוק ז נאמר: "תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ", ופירש"י: "אתה שם אותנו מדון לכל שכנינו. שנתגרו בנו יון". והנה, בספר דניאל פרק ז' מתאר דניאל את החלום בו הוא רואה את ארבע החיות המשולות לארבע מלכויות. החיה השלישית היתה הנמר, והיא כנגד מלכות יון: "בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר". וביאר מהר"ל בספרו נר מצוה (ח"א, עניני ד' מלכויות) שתכונת הנמר היא העזות כמו שאמרו חז"ל "הוי עז כנמר" (אבות ה, כא), ותכונה זו אפיינה את מלכות יון.

ניתן לראות זאת גם בפרק ב', שם דניאל מתבקש לשחזר את החלום של נבוכדנצאר ולפותרו. נבוכדנצאר ראה בחלומו צֶלֶם העשוי מכמה חומרים: ראשו מזהב, פלג גופו העליון מכסף, מעיו וירכיו מנחושת, שוקיו מברזל ורגליו חלקם מברזל וחלקם מחרס. החלק העשוי נחושת היא כנגד המלכות השלישית - מלכות יון, וגם כאן יש רמז לתכונת העזות: נחושת מלשון מצח נחושה.

בדברי חז"ל מבואר, כי היהירות ועזות הפנים של מלכות יוון התבטאה בלעג וקלס לכל דבר שבקדושה. כך מופיע בסנהדרין (מו ע"א), שיש ביד בי"ד לענוש שלא כפי הדין כדי לעשות סייג וגדר: "תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך". ופירש רש"י: "מפני שהיו פרוצים בעבירות, שהיו רואין לוחצן של ישראל, שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם".

עוד שנינו בסוף מסכת סוכה (נו ע"א) שמשמרת הכהונה של משפחת 'בילגה' נקנסה בשלושה דברים, ובגמ' (שם ע"ב) מבואר טעם הדבר: "מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר [רש"י: לאחר שגברה יד בית חשמונאי], קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה. ויש אומרים: משמרתו שוהה לבא". בין אם נאמר שהם היו מאחרים לבוא, ובין אם נאמר שהיא בעטה במזבח, רואים מכאן שבימי היוונים היו מזלזלים במצוות.

על מה לעגו היוונים? אומר הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ח אות ג), שעיקר קטרוגם של היוונים היה על "ענין המנורה לפי תיקוניה, שהיו הקיטרוגים נגד ענינם". ועל כן טימאו את השמנים, כדי לפגוע בענין המנורה הטהורה.

אומר הנצי"ב בפירושו העמק דבר (בריש פרשת תצוה):

יש לדעת דאור התורה שהוא תכלית המשכן ועיקר המַשְרֵה שכינה בישראל, בא בשפע ע"י אמצעות שני כלי קודש, היינו הארון והמנורה, ונשתנו פעולותיהם: הארון בא ליעוד הדברות שבכתב וגם לצווי בקבלה בע"פ וכמש"כ לעיל כ"ה כ"ב, ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל, ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כחות הנדרש לפלפולה של תורה, וכל זה נכלל בכפתורים ופרחים, עד דאי' בב"ר פצ"א ר' טרפון בשעה שהיה שומע דבר מתוקן היה אומר כפתור ופרח.

וכך אנו אומרים בפיוט 'מעוז צור': "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". נבון הוא המבין דבר מתוך דבר, היינו שיש לו את כח החידוש והפלפול. את הכח המיוחד הזה מייצגת המנורה. כמו כן מצינו קשר בין אור המנורה לבין התורה:

א. אומרת הגמ' בשבת (כג ע"ב): "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים". ופירש רש"י: "דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה, בא אור דתורה".

ב. "הרוצה שיחכים – ידרים... וסימניך... מנורה בדרום" (ב"ב כה ע"ב).

ג. "הרואה שמן זית בחלום - יצפה למאור תורה, שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך" (ברכות נז ע"א).

מכך שהיוונים רצו לפגוע באור המנורה, רואים שהם כיוונו את עיקר לעגם נגד התורה, ובפרט נגד ענין התלמוד דהיינו התורה שבעל פה ופלפולה של תורה.

בסדר עולם רבה (ליינר, פרק ל) סוקר את ההיסטוריה ומגיע לאלכסנדר מוקדון: "הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים (משלי כב, יז)". רואים מכאן שהיה שינוי משמעותי בתחילת מלכות יוון, והיתה שם נקודת מִפנה בין תקופת רוח הקודש לבין תקופת החכמים. בתקופה זו פעלו העניינים וניסו בכל כוחם ללחום מלחמת חורמה בחכמי ישראל - וזאת כאמור בנשק של עזות וליצנות.

הדברים יתבארו יותר ע"פ הגמ' ביומא (סט ע"ב) שאנשי כנסת הגדולה התפללו לביטול יצה"ר של ע"ז, והקב"ה נענה לבקשתם. מסביר הגר"א, שהיה בכך גם הפסד, שכן תמיד נשמר האיזון בין הטומאה לבין הטהרה, וכאשר יורד כח הטומאה גם יורד כח הקדושה. רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש, דרוש ג') מסביר, שבמקום יצרא דעבודה זרה שנתבטל, נוצר אתגר חדש, ואפילו קשה יותר, והוא המינות והאפיקורסות. הראשונים שהתחילו בדרך קלוקלת זו הם חכמי יון, שלעגו לכל דבר שלא תאם את חכמתם. עַם ישראל התחלק אז לשלוש כתות: פרושים, צדוקים ואיסיים. הפרושים שמרו על הגחלת והמשיכו ללמוד וללמד את התורה שבעל פה כמסורת ישראל. לעומתם, ציבור רחב מעם ישראל, ה'צדוקים', נטשו את חכמת תורה שבע"פ, וכפרו בה ובעוה"ב. האיסיים אמנם התנהגו בפרישות וסגפנות גדולה, אך חכמתם לא היתה חכמת תורה שבע"פ, אלא חכמת הפילוסופיה. כל זה הגיע מהשפעת חכמת יוון. הפילוסופיה החדירה את מושג הכפירה בהשגחת ה' ומשם את הכפירה המוחלטת במציאות ה'.

ניתן למצוא רמז לכך בדברי הרמב"ם (בהלכות עבודת יוה"כ א, ז): "בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין, מהרה יאבדו, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים, הטעם, זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת, ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה', ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות". אפילו הכהן הגדול היה חשוד על המינות באותה תקופה, וכל שכן המון העם.

ממשיך הרמב"ם: "היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו: אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך, והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום".

מסביר הרב יצחק הוטנר זצ"ל, כי בעקבות ביטול היצה"ר של ע"ז, תפסה את מקומה הכפירה והמינות שבאה לידי ביטוי בהופעתם של הצדוקים והאיסיים. הם תפסו את אומנותם של היוונים, וע"י כך הצליחו להגדיל את מספרם. השיטה היא לבזות וללעוג - בטענה שכל החכמה נמצאת אצלם, וכל השאר הבל ורעות רוח. כבר באותם זמנים היתה רווחת ההתרסה: "אתם חשוכים, בני החושך, ואנחנו הנאורים, בני האור". גם הצדוקים הלכו בדרך זו של ביזוי כל הקדוש והיקר, כפי שאומרת הגמ' (מגילה כד ע"ב) "נְתנה [את התפילין] על מצחו או על פס ידו, הרי זה מדרכי המינות". אומר רש"י: "שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע, כמשמען בין עיניך ממש, ועל ידך ממש".

גם זאת ניתן ללמוד מהרמב"ם, שהצדוקים הלכו בדרכם של היוונים, שכך כתב בהלכות פרה אדומה (א, יד): "הצדוקין היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש, לפיכך היו ב"ד בבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו וטובל ואח"כ עוסק בה כדי לבטל דברי אלו הזדים המורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה, וכן כל הכלים שמכניסין לתוכם אפר הפרה כולם טבולי יום". הרמב"ם מכנה כאן את הצדוקים בשם "זדים", ולפי האמור יש כאן השוואה למקור שיטתם - היוונים, שזה היה האופי שלהם: לגלוג מתוך יהירות וליצנות.

בפרי מגדים (במשבצות זהב סי' תרפב) הסביר את נוסח תפילת 'על הניסים', שהיוונים פעלו בשני דרכים:

א. להשכיחם תורתך - "תורתך" אלו דברים שיש בהם טעם והגיון. מרוב קנאה בחכמת ישראל, "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), ניסו בכל כוחם להשכיח את התורה שיש בה טעם והגיון.

ב. להעבירם מחוקי רצונך - "חוק" הוא דבר שאין בו טעם והגיון, "חוקת התורה". היו לועגים על עם ישראל על קיום החוקים (כדברי רש"י במדבר יט, ב על מצוות פרה אדומה). מגמת היוונים היתה "להעבירם מחוקי רצונך", השתדלו לפגוע בקיום החוקים שהם מעבר לשכל ע"י הזלזול בהם.

אולי זו הסיבה שהם גזרו דווקא על ביטול מצוות המילה. מהותה של המילה היא להשריש בילד את הכח לשמור את חוקי התורה ולא להרהר אחריהם, כפי שאמר הקב"ה לאברהם בציווי על המילה: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א). על כן אנו אומרים בברכות המילה: "וחוק בשארו שם". פשט הברכה הוא מלשון חקיקה בבשר, אך אפשר גם לבאר ש"חוק" מלשון חוקה, כי אנו מלים את הרך הנולד בגיל שמונה ימים, כאשר אין בו דעת כלל ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. אנו מכניסים את הילד בברית בינו לבין הקב"ה בשעה שהיא "חוק" עבורו, כדי ללמדו שלימוד התורה וקיום המצוות אינו תלוי בהבנה אלא "נעשה" ואח"כ "נשמע". מצוה זו היא הנותנת את הכח לכל יהודי לשמור את חוקי התורה בצייתנות מוחלטת בכל ימי חייו.

בזה נלחמו היוונים ולכן כשנכנסו לבית המקדש טימאו את השמנים, ולא שפכו אותם או השתמשו בהם לעצמם. כיוון שמלחמתם התמקדה נגד ה"חוקים", והרי המושג "טומאה" אינו מוחשי ואינו מובן בהגיון. בכך הם רצו לומר לעם ישראל שאין הבדל בין טומאה לטהרה וזה היה לעגם על חוקי התורה.

לפ"ז ניתן ליישב את השאלה הידועה, מדוע הקפידו דווקא על שמן טהור, הרי טומאה הותרה בציבור? אכן, בוודא שיכלו ישראל להדליק בשמן טמא, אך חכמים שבאותו הדור הבינו שזוהי בדיוק הנקודה שהיוונים רצו לפגוע בה, לזלזל במושג ה'טומאה' שאין בו הבנה אנושית והוא 'היזק שאינו ניכר', ובחיפוש אחר השמן הטהור הראו את דבקותם בחוקים. זה בדיוק היה המאבק בין הצדדים. אך אנו מקיימים את דברי התורה בלא שום נטייה כהוא זה - "לעשות חוקי רצונך".

דברים נפלאים כתב על כך הרמב"ם בחתימת הלכות מעילה (ח, ח):

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה...הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצור פקודיך, ונאמר שם בעניין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני.

עתה אנו מבינים היטב מהי מהותם של ה"זדים", מדוע היוונים נקראו בכינוי זה, ומדוע "זדים" הם ההיפך הגמור מעוסקי התורה.

מפורסמים דברי הב"ח (או"ח סימן מז אות ג), על נוסח הברכה "לעסוק בדברי תורה", שברכה זו היא לא רק על עצם דברי התורה אלא על "עסק התורה" דהיינו עמל התורה, האור של המנורה, כח החידוש הפלפול והמשא ומתן בהלכה. כמו שנאמר "אם בחקתי תלכו" ודרשו חז"ל "שתהיו עמלים בתורה". בזה ניסו לפגוע היוונים ובעקבותיהם הצדוקים, ע"י הליצנות, ואנו מכריזים "זדים הליצוני עד מאוד - מתורתך לא נטיתי"!

בכל מידה רעה יש איזה שהוא פן חיובי. הצד החיובי של מידת הגאוה היא גאוה דקדושה: "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב' יז, ו). זוהי מידתו של אברהם אבינו, שקרא למקום המקדש בשם הר (פסחים פח ע"א), וביאר בספר שם משמואל (לך לך שנת תרע"א) שההר מבטא חוזק ועוצמה, כדכתיב "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור" (ד, ז). אברהם אבינו נקרא "איתן האזרחי" (תהלים פט, א), ואמנם הגמ' בר"ה (יא ע"ב) אומרת, שכל האבות נקראו איתנים, אך אברהם נקרא במיוחד איתן, וכדברי הרמב"ם פ"א מהל' עבודה זרה ה"ג "כיון שנגמל איתן זה" - משום שאברהם אבינו לא נרתע לאחוריו מכל מה שניסו להניא אותו מן הקריאה בשם ה' ועמד איתן כהר מול כל מחרפיו ומגדפיו.

גם בימינו אנו צריכים תלמידי החכמים ויושבי ביהמ"ד להתחזק בענין זה. גם אם לעתים אנו שומעים אמירות פוגעניות ומזלזלות, ליצנות כנגד דברי חז"ל וכדו', עלינו לעמוד איתנים ולדעת כי זהו נסיון שהקב"ה מנסה אותנו. לדאבוננו הצליחו היוונים במזימתם בקרב ציבור גדול בעם ישראל, שנטשו את התורה שבעל-פה המסורה לנו מדור דור. גם בדורנו יש המנסים להמשיך את דרכם של היוונים, וכנגדם נהיה אנו גיבורים לעמוד בפרץ, נתחזק בלימוד התורה הקדושה על כל חלקיה, מתוך הבנה כי היא חכמתנו ובינתנו ועל כך תפארתנו וגאוותנו.

אשרינו מה טוב חלקינו שזכינו לחבוש את ספסלי בית המדרש, לעסוק בתוה"ק ולחדש בה, ויה"ר שנזכה ואור התורה ידחה הרבה מן החושך של הכפירה והמינות, ובע"ה נזכה לבנין בית המקדש, לארון הברית ולמנורה הטהורה המבטאת את מאור התורה.

1 המאמר נכתב ונערך מפי השמועה ע"י התלמידים.

2 ראה במדרש תנחומא תרומה סי' יא לגבי מזבח הנחושת: "ולמה היה צפויו נחשת? לכפר על מצח הנחשת, שנאמר (ישעיה מח) וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה".
3 הערת הכותב: מזמור למנצח הנאמר בצורת המנורה, הוא פרק ס"ז בתהילים: ס"ז בגימ' בינה.