מובא בראשונים (תוס' ר"ה לג ע"ב ד"ה שיעור תרועה; ר"ח שם לד ע"א ועוד) בשם הירושלמי שתוקעים בר"ה מאה תקיעות כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא. ויש לשאול מה עניין הקשר בין הדברים בשורשם[1].

על הפסוק "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב, לד) שנאמר לאחר חטא העגל, אומר רש"י: "כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל". חטא העגל נבע מפחיתות באהבת ה'; מי שאוהב את חברו, אף אם הוא מאחר לבוא, הוא אינו מתייאש אלא ממתין לו. ועל זה אמרו חז"ל: "עלובה כלה המזנה תחת חופתה" (שבת פח ע"ב).

ביום ראש השנה הקב"ה פוקד את כל העולם וזוכר כל הנשכחות, "ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות", וממילא נזכר גם עוון העגל.[2] עם ישראל מחפש צידוקים איך ללמד על עצמו זכות, וזכות זו היא ע"י אזכור בכייתה של אם סיסרא: כאשר סיסרא יוצא להלחם, אמו ממתינה לו, והוא מאחר. מצד דרך הטבע, לא היה לה לאם סיסרא לפחד כלל שמא לא יחזור בנה, כיון שהיו לו תשע מאות רכב ברזל והצבא שלו חזק עשרת מונים מצבא ישראל. אך עדיין האֵם חרדה לגורל בנה, וכאשר הוא מתעכב, חכמות שרותיה מרגיעות אותה שהאיחור נובע מחלוקת השלל הרב. על אף כל התירוצים להסביר מדוע הוא מתאחר, אם סיסרא מתייאשת ובוכה: "מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו". כאן נרמז חטא העגל, שם נאמר "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר". בכך שאנו מזכירים את אם סיסרא, אנו מלמדים זכות על ייאושם של עם ישראל כאשר המתינו למשה רבינו.

אנו מוצאים את החסרון באהבת ה' בכך שהיה צורך לכפות על ישראל את התורה שבע"פ: "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט)... ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו" (תנחומא נח, ג).

כלומר, התיקון האמיתי של חטא העגל הוא להראות אהבת ה', והביטוי החזק ביותר של אהבת ה' הוא לימוד התורה שבעל פה בעמל וביגיעה. וזה מה שעשה משה רבנו בימים אלו, למד בהר סיני את התורה שבעל פה כדי ללמדה לבני ישראל.