תַּאֲוָוה וְעוֹד וְעוֹד וָעוֹד

גַּאֲוָוה, כָּבוֹד עוֹד וָעוֹד.

מִי אַתָּה אָדָם לֹא רִאשׁוֹן

שָׁלִיחַ לִגְרוֹם לְאָסוֹן

לֹא! לֹא אָסוֹן עַל אַחֵר תָּמִיט

עַל רֹאשְׁךָ, עַל רֹאשְׁךָ יִפּוֹל הֶעָבִיט

עָבִיט הַמָלֵא בְּחֶרְפַּת גַֹּאֲוָוה

בְּחֶרְפַּת שִׁכְחַת אֱלֹקִים

המן הרשע

אין לך דמות מרושעת יותר ושטנית יותר בתולדותיו של עם ישראל מאשר המן בן המדתא האגגי. שנאת ישראל שהיתה כבושה בליבו של המן היא שהביאה אותו לנסות ולהשמיד את עם ישראל בכל מקומות מושבו. שנאה שכזו ונסיון להשמדת העם היהודי כולו חזרו על עצמם במהלך ההיסטוריה רק פעם אחת נוספת - בימי מלחמת העולם השניה, כאשר הנאצים ימ"ש ביקשו למחות חלילה את שמם של ישראל מתחת השמים.

מעבר לרשעות והשטניות הבלתי נתפסות מגילת אסתר מלמדת אותנו פרק על עלייתם וירידתם של בני תמותה. במאמר שלפנינו נתרכז בשאלה מה גרם בסופו של דבר לנפילתו של המן ומה אנחנו יכולים ללמוד מאותו מעשה.

תכניותיו של המן

לאחר שהמן הרשע קיבל את הסכמתו של אחשוורוש להשמיד את כל היהודים שבכל מלכותו, היה עליו להמתין כפי שעלה בגורל שהפיל הוא עצמו עד חודש אדר בשנה שלאחר מכן. אילו היה המן ממתין בסבלנות לאותו היום היו תכניותיו עתידות חלילה להתגשם. גם הגילוי שאסתר היא יהודייה, לא היה בכוחו לשנות אגרות שכבר נחתמו בטבעת המלך ויתכן שאחשוורוש היה מסתפק בהצלתה של אסתר ואת שאר היהודים היה מפקיר לרצח ולביזה בידי מבקשי נפשם.

אלא, שבפזיזותו המן עצמו גרם לכך שהמלך ציווה לתלותו ולהחליפו במרדכי. החלפה שאפשרה בסופו של דבר את כתיבתן של האגרות השניות, ואת ארגון ההגנה היהודית שהפכה בסופו של דבר לכוח שתקף את אויבי היהודים והכה בהם מכת חרב והרג ואבדן.

מציאות זו נוצרה בשל העובדה שהמן  התקשה  להמתין אחד עשר חודשים עד לביצועה של תכניתו המקורית. וכך מספרת לנו המגילה [פרק ה פסוקים ט-יג] על המן היוצא מן המשתה הראשון עם אסתר ואחשוורוש:

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה: וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ: וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ: וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

המן שעוצמת כוח האיפוק שלו היה כאורכו של מרחק ההליכה מביתו לבית המלך, מקבל בשמחה ובזרועות פתוחות את עצתם הרעה של אשתו וחבר מרעיו:

וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ  

כך בנה המן לעצמו את עמוד התליה, עליו הוא עצמו עתיד להיתלות, בשעה שמזימתו לתלות את מרדכי שדיבר טוב על המלך תתגלה למלך מפיו של חרבונה.

וכל זה איננו שווה לי

נראה שהביטוי המזעזע ביותר בדבריו של המן הוא: 'וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי'. המן לא יכול היה לשבת וליהנות מכבוד עשרו, מרוב בניו, ומן הכבוד שרחשו לו השרים ועבדי המלך, כל עוד מרדכי איננו מקבל את מרותו.

התנהלותו של המן מעוררת, בהתבוננות ראשונה, לעג ובוז, אולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי לא מעט אנשים מהלכים גם היום בדרכו. דרכה של התאווה שלעולם אין היא מסתפקת במה שביד האדם ותמיד היא מבקשת עוד. הרצון להשיג עוד ועוד גובר על היכולת לשמוח במה שכבר הושג. תחושת החסר מציקה ואיננה יכולה להתמלא לעולם.

על תכונה זו של התאווה אמר שלמה במשלי [יג,כה]:

צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר 

ובמצודת דוד שם פירש:

צדיק אוכל לשובע - אינו חפץ במעדנים ורקב דבר המשביע את הנפש אבל הרשעים יתענגו באכילת מעדנים מתוקים וערבים ותמיד בטנו חסרה כי רווחא לבסימא שכיחא ויוכל עוד למלאותה.

ורבותינו במדרשיהם למדונו [קהלת רבה א,יג]:

            אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו

זהו גם עניינם של דברי המשנה הידועה במסכת אבות [ד,א]: 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. ריבוי הממון כשלעצמו אין בו כדי להסב נחת לאדם. רק השמחה וההסתפקות הן שעשויות לאפשר הנאה נכונה שתיטיב עם האדם.

סופי תיבות

על דבריו של המן: 'וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי', מובא רמז מיוחד בפירושו של הרוקח למגילת אסתר וכן בספר כד הקמח לרבינו בחיי [ערך פורים]. לדבריהם, סופי התיבות של המילים 'זה איננו שוה לי' הם שם הוי"ה בהיפוך. רבינו בחיי מבאר כי סופי תיבות אלו מלמדים על כך שהמן כפר במציאות ה'.

ייתכן, כי ניתן לבאר את דבריו של רבינו בחיי מתוך הבנת שורשה של התאווה הבלתי נשלטת להמשיך ולהשיג עוד ועוד השגים במקום להסתפק ולשמוח במה שכבר הושג. הרדיפה אחרי התאווה והנסיון להשיג עוד ועוד נובעים מתפיסה כי המציאות תלויה אך ורק בידיו של האדם. לתפיסה זו, ההצלחה וההישגים תלויים במאמציו של האדם ואין לו חלילה לעולם מנהיג הקובע את אמות המידה המוסריות שלהן צריכים בני האדם להיות כפופים. מבחינתם הקב"ה אינו נוכח בעולמם המוסרי וממילא הם חיים בעולם שבו החוק היחיד הוא: 'כל דאלים גבר'.

לעומת זאת המאמין מסתפק בחלקו, הוא יודע כי מיד ה' היתה לו זאת ו'אין אדם נוגע במוכן לחבירו'. מי שאיננו מסוגל לשמוח בחלקו שניתן לו מהקב"ה, מצהיר בכך כי אינו סבור כי מה שבידו בא לו מאת ה'. משום כך הוא אינו מוצא מנוח עד שיעשה כל מאמץ להשיג עוד ועוד. המן ודומיו מסלקים את הקב"ה מעולמם ומתפיסתם ועל כך בא הרמז בסופי התיבות ובהיפוך, ללמדך שהקב"ה אינו מצוי בעולמו כלל ועיקר באופן נגלה.       

חטאו של המן שלא היה מסוגל לשמוח במה שניתן לו והסיבה העמוקה לכך מצויים, אפוא בפסוק אחד: 'וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי'.

המן הרשע ואדם הראשון

ייתכן, כי לביאור זה בהבנת חטאו של המן מכוון מדרש חכמים במסכת חולין קלט:

            'המן מן התורה מנין? הַמִן הָעֵץ'

לאדם הראשון הותרו כל העצים שבגן והוא לא יכול היה לעצור את עצמו מלטעום דווקא מפירותיו של העץ היחיד שנאסר עליו. כאדם הראשון בשעתו כך גם המן לא יכול היה להסתפק בכל השרים ועבדי המלך וביקש לפגוע במרדכי היהודי. גם המן כאדם הראשון ביטא בכך את התעלמותו מן העובדה שהעולם שייך לקב"ה והוא זה שמחלק לכל אחד את המגיע לו. בחלק זה בלבד על האדם להשתמש, בו עליו לשמוח ועליו הוא מחוייב להודות לבורא העולם שהעניק לו אותו.

המודעות לנוכחותו של הקב"ה בחיינו בין בהצלחותינו ובין בכשלונותינו, היא ורק היא יכולה להציל אותנו מן הפיתוי שלא להסתפק במה שהגיע לידינו ביושר ולנסות להשיג תמיד יותר.

כמה שונה הוא מרדכי היהודי המהלך בדרכיו של הקב"ה ומוכן לסכן הכל כדי לקיים את מצוותיו. אפילו כשרעייתו שלו נלקחת ממנו על ידי המלך אחשוורוש, הוא מבין שכך הוא רצון ה' ומצפה לראות איזו ישועה עתידה לצמוח על ידה.

            'ארור המן אשר ביקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי'