1. מוצא פי ה'

מעגל השנה בישראל מזמן את פ' בשלח, פ' המן, בשבוע שחל בו ט"ו בשבט, חנטת פירות הארץ. כשנשאל כל תינוק של בית רבן, היודע פשט מקראות, מהו הלקח שהתורה מלמדת אותנו בפ' המן, תהיה תשובתו ודאי – אמונה ובטחון בעניני פרנסה. כך משמע בפרשתנו, כאשר הקב"ה מצווה למשה "זה הדבר אשר צוה ה', מלוא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים" (שמות טז לב).

וכך הוא גם בפ' עקב "ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח ג).

בפרשתנו מביא רש"י מדרש חז"ל עה"פ "למשמרת לדורותיכם" – "בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן וא"ל: 'הדור, אתם ראו דבר ה'' (ירמיהו ב לא). שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו" (מכילתא).

רבותינו דייקו "שמעו לא נאמר, אלא ראו". משום כך הסיקו שמדובר בצנצנת המן שראו. אף אנו נשאל, אם הכוונה לראות את המן, מדוע נאמר "ראו דבר ה'", היה צ"ל "ראו צנצנת המן"? ועוד, איך רואים את דבר ה'?

השפת אמת מביא בשם האר"י פירוש מחודש. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'" – שבלחם. לא הצד החומרי לבד שבלחם מחייה את האדם האוכל, אלא מוצא פי ה' שבלחם, הוא המחייה. ביאור הדברים עפ"י דברי בעל התניא בפ"א משער היחוד והאמונה, עפ"י דברי הבעש"ט שציין שני פסוקים. "בדבר ה' שמים נעשו" היינו הדיבור האלוקי שהיה בעבר "יהי רקיע", ונעשו השמים. אך יש פסוק נוסף "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", המורה שזה דיבור מתמיד. ופי' שכיוון שהדיבור האלקי בורא יש מאין, והיש הזה שואף לחזור למקורו, לאין, יש צורך בדיבור מתמיד של "יהי רקיע", וע"כ לעולם הדיבור ניצב בשמים. "אילו הייתה ניתנת רשות לעין לראות את החיות והרוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה', לא היה גשמיות הנברא וחומרו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות...(שם פ"ג).

האריך בעניין המן הרמב"ן בפרשה, והסביר דברי הגמ' עה"פ "לחם אבירים אכל איש", שר"ע אמר , לחם שמלאכי השרת אוכלים, ור' ישמעאל אמר לחם הנבלע באברים. ופי' הרמב"ן שהמן הוא "תולדת האור האלקי שנתגשם ברצון בוראו", מלאכי השרת ניזונין מהאור עצמו, ואילו בני ישראל ניזונין מהגשמתו של אותו אור בלבושו החומרי. משום כך המן אינו משביע מהכמות שבו, אלא ממוצא פי ה' שבו, וע"כ אחד המרבה ואחד הממעיט, ודי בעומר לגולגולת, ואין צורך בכמות גדולה, ומשום כך לא הייתה פסולת בלחם הזה, והיה נבלע באיברים. וכך ראו בני ישראל ארבעים שנה, איך מוצא פי ה' שבלחם מחייה את האדם.

והוסיף ר' בחיי, שה' פעמים מוזכר 'מן' בפרשה, וה' פעמים 'אור' בפ' בראשית, ללמדך שאותו אור מתגשם במן.

זהו שאמר הנביא "הדור, אתם ראו דבר ה'". הראה צנצנת המן ואמר 'ראו את דבר ה' שבתוך המן, שמזה התפרנסו אבותיכם, ולא מהעניין הגשמי שבלחם.

האחרונים דנו בשאלה מדוע נפסק המן ולא המשיך לרדת גם בא"י. וכך נאמר בס' יהושע "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי...וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (ה יא-יב). הנה הכתוב חוזר ומספר פעמיים שאכלו מעבור הארץ, ולכאורה היה צריך גם להקדים ששבת המן ומשום כך אכלו מעבור הארץ, וכך היה לו לומר "וישבות המן ויאכלו מעבור הארץ". אלא רצה הכתוב ללמדנו, שלא משום ששבת המן אכלו מעבור הארץ, אלא להיפך, המן שבת משום שמעתה יש עבור הארץ, והוא תחליף למן, ויותר ממנו, שמוצא פי ה' שבפירות א"י נראה יותר מאשר במן. וזהו שכ' הב"ח שיש עניין לבקש בברכת 'על המחיה' "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". אף שהטור כ' שאין לאומרו, כי "אין לחמוד הארץ בשביל פריה", הנה כ' הב"ח שיש לאומרו משום "שבאכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה" (טואו"ח סי' רח).

2. מפיו דעת ותבונה

מהכרת דבר ה' שבלחם בפ' המן, אנו מתקדמים לדבר ה' שבתורה בפ' יתרו, ונביא מדברי חכמי ישראל בדורות קודמים. כ' הרמח"ל "בכלל ההשפעות מאתו ית' לצורך בריותיו, יש השפעה אחת, עליונה מכל ההשפעות, שעניינה היותר יקר ומעולה ממה שאפשר שימצא בנמצאים...והוא מעין המציאות האמיתית שלו ית', והוא מה שמחלק האדון ית"ש מכבודו ויקרו אל ברואיו. וקשר הבורא את השפעתו זאת בעניין נברא ממנו ית' לתכלית זה והוא התורה (דרך ה' ח"ד פ"ב).

ובדומה כתב המהר"ל במקומות רבים "אין אדם מתקרב אל השי"ת כי אם ע"י התורה" (נתיב התורה פ"ה). "ודבר זה רמזוהו חכמים בברכת התורה...בא"י נותן התורה...ולא נתן התורה (תפארת ישראל פנ"ו). "כי השי"ת משפיע לנו התורה תמיד בכל יום...כמש"כ 'קול גדול ולא יסף', שהקול הזה נצחי" (דרוש על התורה).

התורה א"כ אינה רק ספר הוראות של התנהגות דתית-מוסרית, אלא שפע אלוקי המשפיע חיים דרך לימוד התורה. רמז מצאו לזה חז"ל במילה הראשונה הפותחת את עשרת הדברות. "אנכי" – אנא נפשי כתבית יהבית (שבת קח ע"א). ומתפרשים הדברים עפ"י הזהר בפ' אחרי מות "אורייתא וקב"ה כולהו חד. ותיבת אנכי מרמז על 'אנא נפשי כתבית יהבית', והיינו כביכול נפשו של הקב"ה הוא ממש בתורה", שהקב"ה מוסר את עצמו ע"י התורה (דגל מחנה אפרים תשא).

וכך הגדיר זאת בעל התניא "לכן נקרא הקב"ה בשם 'זיו השכינה', אבל הקב"ה עצמו לית מחשבה תפיסא בו כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה, ומתלבשת בקב"ה ממש. ואף שהתורה נתלבשה בדברים גשמיים, ה"ז כמחבק את המלך, דרך משל, שאין הפרש בין התקרבותו ודבקותו במלך, בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד, ובין כשהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם" (פ"ד).

והוסיף בנפש החיים "והטעם שכמו שבעת המעמד המקודש נתעסקו כביכול בדיבורו ית', כן גם עתה, בכל עת ממש שהאדם עוסק בתורה והוגה בה, דבוק על ידה בדיבורו ית' ממש...מחמת שהכל מאמר פיו ית' למשה בסיני...וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה, בכל תיבה, אותה תיבה נחצבת אז להבת אש מפיו כביכול ממש, ונחשב כאילו עתה מקבלה בסיני מפיו ית"ש (נפה"ח שער ד פי"ד).

וכך תיארו זאת חז"ל "ויתן אל משה. הה"ד 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. גדולה חכמה וגדולה ממנו הדעת ותבונה. הוי 'כי ה' יתן חכמה', אבל למי שהוא אוהבו 'מפיו דעת ותבונה'. מלה"ד, למלך שבא בנו מבית הספר. מצא תמחוי לפני אביו. נטל אביו חתיכה ונתן לו. אמר בנו, איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך. נתן לו. ולמה, על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו. הוי 'כי ה' יתן חכמה,  מפיו דעת ותבונה'". כל החכמות מתחלקות לחכמי האנושות מתוך התמחוי הכללי, אך תורה ניתנה לישראל ישירות מפיו של הקב"ה. ולכן נאמר על מעמד הר סיני "ישקני מנשיקות פיהו", וזוהי דרגת האהבה הגדולה – "פה אל פה אדבר בו". משום כך חשובה כ"כ מצוות תלמוד תורה, שביסודו של דבר המגמה הסופית היא המפגש עם רבש"ע. ולכן שואלים כל אדם לאחר פטירתו "קבעת עיתים לתורה"? לא שואלים אם למדת תורה, משום שדווקא הקביעות היא המלמדת על המקום שהתורה תופסת בנפש האדם. וכ"כ הרב קוק זצ"ל על הגמ' בברכות שדורות ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי ונתקיימו בידם, ואילו דורות אחרונים עשו תורתן ארעי ומלאכתן קבע ולא עלו בידם. "כי עיקר שם ארעי וקבע אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסיבות יעסוק בה מעט זמן" (עין איה ברכות ח"ב פ"ו יא). והא ראיה, שיהושע נצטווה במצוות "והגית בו יומם ולילה" בשעה שהיה עסוק במלחמת מצוה, שאז היה ודאי פטור ממצות ת"ת, אלא שהפטור הוא מהפן המעשי של המצוה, והציווי הוא מצד הדבקות הכללית בתורה ובנותן התורה. "ויכווין להתדבק בלימודו בתורה בו, בקב"ה, היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול, כי הוא ית' ורצונו חד, וכל דין והלכה מן התורה הק' הוא רצונו ית' (נפה"ח שם).

משום כך לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי רק מי שיודע סוד זה שהדיבור האלוקי הוא מחייה את החומריות, הוא בודאי יבין שהתורה היא דיבורו של הקב"ה, ומתוך כך ניזון האדם הלומד מהחיות האלוקית שבכל מילה. ומהמפגש הבלתי אמצעי עם הקב"ה בשעת לימודו.

נסיים בדבר נפלאים ששמעתי מפי הרב סולוביצ'יק זצ"ל בשיחה מוקלטת. כיום התפרסמו הדברים בתרגום עברי בספר "מלאים זיו" של בוגרנו זיו מנדלסון.

"יש זמנים בלילה שאני מרגיש כאילו מישהו עומד מאחורי, מתכופף ומסתכל מעל כתפי להציץ בדף הגמרא שבו אני לומד באותו רגע. לפעמים הוא מניע את ראשו כסימן להסכמתו עם הפשט שאני מנסה לפתח".

"הרב הרשל רייכמן שליט"א, תלמידו של הרב פירסם "פעמים אין ספור הרב היה מספר לתלמידיו 'אני מרגיש שהקב"ה לוחש באזני כשאני יושב ומכין את השעור. הוא שואל אותי: בערל, מה אתה חושב הרמב"ם אומר פה באמת? וכשאני מציע את הפשט שלי מתוך ענוה, אני שומע אותו לוחש בחזרה לתוך אוזני – כמה יפה, אתה צודק'. עבור הרב, ללמוד תורה היה לחוות את האלקים" (עמ' 465).