בעוד כמה ימים, נזכה בעז"ה לקיים המצוה החביבה עד מאוד של תקיעת השופר. אבל קודם לכן, יש מנהג קדום להגיד פרק אחד מספר תהלים – מזמור מז, המתחיל במילים "למנצח לבני קרח מזמור" - בני קרח, ברגע המיוחד הזה? אין אנשים אחרים, שמתאימים יותר להכנה לתקיעת שופר? נכון שבתוך הפרק הנ"ל, יש איזכור של "עלה א-להים בתרועה ה' בקול שופר", אולם מוכרחים אנו למצוא קשר בין הכותרת לתוכן, ועל כן חוזרת השאלה - מדוע ראוי להזכיר את בני קרח דוקא עכשיו, בשעה כ"כ נשגבה ומרוממת?

מובא בילקוט תהלים (מזמור מה, "למנצח על שושנים לבני קרח"): "רחש לבי דבר טוב - להודיעך, שלא יכלו להתוודות בפיהם, אלא כיון שרחש ליבם בתשובה, קבלם הקב"ה... ולמה לא יכלו לומר בפיהם שירה? שאול פתוחה והאש מתלהטת סביבותיהם... ותפתח הארץ את פיה..."

קרח ועדתו. בני קרח עומדים עם אביהם במעשה מרד נגד משה רבינו ונגד הקב"ה. כל עם ישראל נקבצו לראות מה יקרה לקרח - האם יצליח להוכיח כי "כולם קדושים"? האם יוודע לעיני הכל כי משה רבינו טעה ח"ו? לפתע מתרחשת רעידת אדמה, יש אש, יש צעקות, יש מהומה גדולה... מה קרה? ה' מקיים הבטחתו למשה, הם מתחילים ליפול. כל חבריו של קרח, בכל מקום שהוא בעולם - האדמה רועדת מתחת רגליהם וכולם נופלים במדרון היישר אל אותו בור שנפער באדמה - פי הארץ. ברגע זה, לבני קרח יש הרהור תשובה, יש להם התגלות פנימית - אנחנו אשמים. משה אמת ותורתו אמת. לא היה להם זמן להביע, להגיד, לעשות שום דבר - חוץ מההרהור עצמו! אבל הקב"ה לוקח את הרגע הזה, ההחלטה הזאת, התגובה הזאת - ואומר: סלחתי, קיבלתי, אתם לא תרדו מטה מטה!

מה שאנו לומדים מבני קרח הוא, שבכוחנו וביכולתנו לשנות את חיינו וגורלנו ברגע אחד. אפילו בלי לנסח ולהביע מילה - אבל אני מרגיש, אני רוצה, די בכך כדי להתחיל בתהליך.

ידוע הסיפור של ר"ח בן תרדיון המובא בגמרא (ע"ז יח ע"א): "הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים".

שאלה מפורסמת: למה רבי בכה? האם הוא קינא בו? לקח רבי כל חייו כדי להרוויח את שלו, ואותו רוצח, אותו רשע, בן רגע כבר נכנס לעוה"ב? מבארים בעלי המוסר: ודאי שלא. הוא לא קינא בו, אלא הכיר כמה חביב ויקר כל רגע של חיינו. בכל רגע ורגע אנו יכולים להתחיל מחדש.

תשובת ר"ה היא תשובה של החלטת הרגע, של הרהור, של מחשבות על ה'שופר' - שפרו מעשיכם. לשפר, לבנות ולתקן. לומר: "אני רוצה!" - זהו הצעד הראשון. זו מעלתם של "בני קרח". הם הרגישו ברגע האחרון מהי האמת, מהי קירבה לה', מהי תכלית חיים, ובכן - הם ניצלו משאול ותהום.

למנצח לבני קרח מזמור. חייבים אנו להתרכז ולהתמקד בתכלית חיינו, מטרת ימינו. להיות ידיד לה', לקדש שם שמים ברבים, לייסד את העולם בעבודת ה', ולזכור שהכל יכול להשתנות ברגע אחד של הכרת האמת. למנצח לבני קרח מזמור.