בתחילת הפרשה, הקב"ה מודיע מהו שכרו של פינחס:

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, יב-יג).

רש"י ותוס' בזבחים (קא ע"ב) כתבו ששכרו של פינחס היה שיצאו ממנו כהנים גדולים, וכמבואר בכתובים (עי' דברי הימים א' ה, כט-מא). וכ"כ המפרשים בפרשתנו, שרוב הכהנים הגדולים היו מזרעו של פינחס (ראה ראב"ע, חזקוני, מלבי"ם, רש"ר הירש, ועוד), וכן מפורש בספרי (בלק, קלא). וצריך ביאור, מדוע זכה דווקא לשכר זה שזרעו אחריו היו כהנים גדולים דווקא, ולא הדיוטות.

ועוד יש להבין מה שנאמר במדרש (במדבר רבה כא, א) "אמר הקב"ה, בדין הוא שיטול שכרו". הביטוי "בדין הוא" צריך ביאור: וכי יש שכר שאינו מגיע בדין?

ובאמת שורשם של דברים בדברי רש"י על הפסוק "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר", כתב רש"י: "אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם". וביאור הענין, מדוע הצדיקים אינם מבקשים שכר על מעשיהם הטובים אלא רק כמתנת חנם, מפני שנאמר בתורה (דברים ו, כה): "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ", ופירש שם הרמב"ן:

והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא, שהוא א-להינו ואנחנו עמו וצאן ידיו, ואין בכל מצותיו רק טוב. ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה' א-להינו, ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצות האלו. קרא גמול המצות "צדקה", כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו.

וכן כתוב בתהלים (סב, יג) "ולך א-דני חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", והביאור הוא, שכל עניין ה"שכר" על המצוות הוא מושג מושאל, שהרי העבד חייב לקיים מצוות אדונו ולא שייך לקבל על כך שכר. לכן כל השכר הוא בתורת חסד (והרחיב בזה בעל שם משמואל - ראה בדבריו לפרשת בראשית תרע"ב, וירא תרע"ג, פינחס תרע"ה). אבל יש אפשרות לזכות בשכר מאת השי"ת מצד הדין - וזה כאשר האדם עושה מעשים טובים שאינם בתורת חיוב אלא בתורת התנדבות ויוזמה אישית שלו.

והלא כך היה במעשהו של פינחס, שהרי "הלכה ואין מורין כן" (סנהדרין פב ע"א), והתנדב לעשות את מעשהו מיוזמתו, בחירוף נפש, מתוך קנאה טהורה לכבוד ה'. ולכן "בדין הוא שיטול שכרו" - ולא בחסד.

נמצא שפינחס זכה לשכר זה מכח יוזמתו, וכהונתו היתה רק מכח פעולתו ולא מכח משפחתו, וכמפורש בזבחים (שם) "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי".

והנה בספר שם משמואל (פרשת נשא תרע"ד) כתב בשם אביו בעל אבני נזר: "שנזיר אסור בטומאת קרובים וכהן מותר, משום שכהן קדושתו מצד התולדה, אבל נזיר שקדושתו מצד עצמו אין לו צירוף אל קרובים". ובדרך זו המשיך בנו וביאר, מדוע לכהן גדול אסור להיטמא לשבעת הקרובים, כאיסורו של הנזיר; כי בשונה מכהן הדיוט שנבחר מכח משפחתו, הכהן הגדול נבחר מכח מעשיו הפרטיים, שצריך שיהיה ראוי והגון לתפקיד חשוב זה, וקדושתו חמורה יותר, ולכן אסור בטומאת קרובים, מפני שלא נבחר מכח משפחתו.

מעתה נוכל ליישב את השאלה שפתחנו בה, שהיות ופינחס זכה לכהונה מכח מעשיו, מכח פעולתו ויוזמתו האישית, שכרו היה שיצאו ממנו כהנים גדולים דווקא, שנבחרים מכח מעשיהם, וממשיכים בדרכו של פינחס לעשות הישר בעיני ה'.

[1] נכתב ע"י תלמיד ע"פ הבנתו.