פרשת המרגלים המשתרעת על פני שבעים ושמונה פסוקים, נחלקת לשלוש פרשיות משנה:

1. פרק יג פסוק א-פרק יד פסוק י.


2. פרק יד פסוק יא-פסוק כה.


3. פסוק כו-פסוק מה.

בחלק הראשון מסופר על שליחת המרגלים וחזרתם, הוצאת הדבה על הארץ ותלונת העם, מחאתם של יהושע וכלב עד כדי סיכון חייהם ולבסוף התגלות כבוד ה'.בחלק השני מתואר מעין "דו שיח" בין הקב"ה לבין משה רבינו, שבתחילתו רוצה הקב"ה להשמיד את העם: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וכו', אכנו בדבר ואורישנו וכו' ", אך תפילת משה ותחנוניו מועילים לבטל את הגזרה: "ויאמר ה' סלחתי כדברך", ובסופו מגיע העונש: " וכל מנאצי לא יראוה וכו', מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף". לכאורה הגענו ל "סוף הסיפור". אך כאן מגיעה הפרשיה השלישית: " וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי. אמר אלהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי. אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון. וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאתי אתם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה. ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר. במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי. אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי במדבר הזה יתמו ושם ימתו".

שני דברים אינם מובנים: ראשית כל, מדוע חוזר הקב"ה על "נאום התוכחה", הרי כבר נאמרו הדברים בפרשיה הקודמת? שנית, מדוע הושמט העונש העיקרי של ארבעים שנות מדבר מהקטע הראשון? זאת  ועוד, עונש המיתה שנגזר על המרגלים: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' ", גם הוא אינו מופיע בפרשיה[1] הקודמת? אולי ניתן לומר, שהיו כאן שני שלבים. בשלב הראשון הומר עונש ההשמדה בעונש קל יחסית על המרגלים, ואולי אף על שותפיהם  הקרובים להמרדת העם[2], נגזר שלא יזכו להכנס לארץ, וזש"ה: "וכל  מנאצי לא יראוה". לשאר העם נאמר: "מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף". עד מתי? לא כתוב! כרגע יש עכוב בכניסה לארץ. ייתכן עכוב  של חודש חודשיים, אולי אף יותר מכך[3], בכל אופן לא נגזר עליהם ארבעים שנה! בשלב זה קורה משהו חמור[4]: "והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ". לאחר ששמעו שנכשלו בחטא חמור שכמעט והביא להשמדתם, עדיין מקשים הם את ערפם, הן המרגלים והן העם, ולא חוזרים בהם. זה כבר  "יותר מדי", ולכן פותח הקב"ה ב"נאום תוכחה" נוסף: "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי". אמנם הקב"ה הוא ארך אפיים אך יש גבול גם לכך[5], "מאריך אפיה וגבי דיליה".

בהתחלה היה אפשר ללמד זכות על העם שהרי הסיתו אותם, אך עכשיו לאחר שהתבררה האמת, אין זה אלא מרד בבורא עולם. לכן המסיתים נענשים לאלתר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' ", ואילו העם נענש: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי וכו'.ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר".

לפעמים יש לנו תחושה, שבכל מקרה הכל יהיה בסדר. הרי הקב"ה הוא אבא טוב שרק רוצה בטובתי, ממילא אין לי מה לדאוג. מאי נפק"מ כלפי שמיא אם אתנהג כך או אחרת? צריך לזכור שאמנם הקב"ה רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, הוא יתן לך צ'אנס ואולי עוד אחד, אך לא לעולם חוסן. וכדברי הספורנו: "ואז תתמלא סאתם באפס תקווה לתשובה ויאבדו" (יד,יח). יהי רצון שנזכה לקיים בעצמנו: "וזכר את בוראיך בימי בחורותיך" .

(פורסם באשכולות 258 # שלח תשע"ג)