סדר עבודת יום הכפורים שבפרשתנו פותח בתיאור "וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה׳ וימותו". ויש לעורר בפרשה זו מספר קושיות:

א. הקישור למיתת בני אהרן כשלעצמו, ותאור החטא שלהם באופן אחר מהמופיע בפרשת שמיני: "אש זרה אשר לא צוה אותם", וכעי"ז בפרשת במדבר ופנחס, הדגש הוא על הזרות, ואילו כאן החטא מוסתר ומודגשת הקרבה. ובאמת, מלבד המעשה שהיה אצל בני אהרן, יש משמעות לדורות בסיפור זה, כמבואר בספה"ק שראוי לאדם לשפוך דמעות על מיתת נדב ואביהוא בני אהרן. אם כך יש להבין מה המיוחד באסון זה, הנותן לו משמעות לדורות, ומה משמעותו המיוחדת בהקשר של סדר העבודה שפרשתנו?

ב. לכאורה מקומה של פרשה זו צריך היה להיות בסדר המועדות המתואר בפרשת אמור, ואין כאן מקומה של הפרשה. גם סגנון הדברים לא נותן מקום להבין שהוא מיוחד ליוהכ"פ דוקא (ובאמת הגר"א ביאר שאהרן עצמו היה עושה סדר זה בכל פעם שרצה להכנס לקה"ק. אמנם אנו צריכים לבאר בדרך הפשט ועפ"י דרכם של המפרשים).

ג. לאחר הלכות יוהכ"פ היינו מצפים שיכתב שבכל דור הכהן הגדול שהוא מבני אהרן יעשה אותו דבר. אבל הפסוק מצווה רק שהכהן העומד במקום אהרן ילבש את הבגדים ויעשה את סדר הכפרה, ואילו הדגש אצל אהרן, "בזאת יבא אהרן אל הקדש", והמתלווה לכך, אינו מצויין.

יוהכ"פ הנו יום כפרה על החטאים, היום שבו נתרצה ה׳ לאדה"ר ובו נתרצה לבנ"י לאחר חטא העגל והשרה השכינה במתן הלוחות השניות, וכך נתפס היום כתיקון שעל כל החטאים והכשלונות כהכנה לשנה החדשה.

אבל לחזרה בתשובה ישנה מטרה מלבד תיקון העבר, בהתעלות להשגה העליונה של קרבת ה׳. ההתנתקות מחטא אינה רק אמצעי להנצל מעונש, אלא תיקון האדם והעולם להתגלות ה׳ ולאושר העליון של השמחה העליונה.

אנו רגילים לחשוב על פי מה שלמדנו, שישנו תהליך ירידת הדורות. מעמד הר סיני, בנין המקדש בימי שלמה, הם מאורעות השיא בהתעלות בני ישראל, וכולנו ניזונים מהרשמים של מאורעות אלה ומשמרים אותם בתודעתנו ע"י תפילה, לימוד, וקיום המצוות.

והנה, ככל שאנו מתרחקים מהמאורעות, רשמם בתודעה נחלש ועוצמת ההשגה האישית יורדת. אמנם, מאידך גיסא, העולם כולו מתקדם לקראת ימות המשיח שבהם העולם כולו יגיע לשלמות המוחלטת שלא היתה מעולם, ובזה העולם נמצא בתהליך עליה (ובזה הסבירו גדולי עולם, מדוע בענינים מסוימים של גילוי סודות התורה, ככל שהדורות מתקדמים הם מתגלים ומתפשטים; ואכמ"ל).

"וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים" (רמב"ן בהקדמת ספר שמות).

משה ואהרן בבנין המשכן הגיעו לשיא מסוים של קרבת ה׳ ברמה של האבות, אלא שהאבות היו יחידים, ואהרן ומשה הגיעו לשלמות של כלל. אמנם ישנו שלב אחד מעל זה, והוא ההגעה למצב של השלמות המוחלטת בו הקב"ה שמח בעולמו, וזו היא הדרגה העליונה (וכעי"ז השמחה שאדם שמח בקיום המצוות, והאריז"ל לימד שכל השגיו העצומים והשגתו הנוראה הם מכך שהיה שמח במצוות. לכן הקטורת מצילה ממות, כי היא מסמלת את השלמות של "גם אויביו ישלים אתו", השלמות הסופית, בה "ובלע המות לנצח"; שלמות זו מתבטאת בהשלמה פנימית, וממילא בשמחה).

דרגה זו מסומלת בקטורת דווקא - "שמן וקטרת ישמח לב", כי חוש הריח בכלל, שהוא חוש רוחני ("והריחו ביראת ה׳", "ריח ניחוח", וע"ע סוטה מט. "טהרה יש בך"), וביחוד בהקשר של הקטורת שבבית המקדש (כביאור הגר"א למשלי כז, ט), מסמלים שמחה של שלמות פנימית. אבל הדרגה וההשגה הזו צריכה לבוא דוקא באופן הראוי, כי באופן הלא ראוי, כאשר הקב"ה בחסדו לא ציוה על הקרבה ולא יצר את השלמות הזו, הרי שכשהיא באה מן ההדיוט היא מעוררת דין.

אילו זכינו, ונדב ואביהוא היו מביאים את הקטורת כראוי, היה שלב עליון נוסף בהשראת השכינה, השלב של השמחה המוחלטת של האדם בעבודת ה׳, שממנה אין ירידה. השלב של אחרית הימים.

הכהן הגדול בהכנסו ביוהכ"פ להקטיר קטורת בקדש הקדשים, מבטא את השמחה העליונה בקרבת ה׳, שהיא נקודת הקיום של כל העולם כולו. התשובה העליונה שמכשירה וממרקת את הרצון כולו.

אמנם אין אפשרות להגיע לשלב זה ללא הכנה ראויה, אחרת יהיה אותו כשלון של בני אהרון שקרבו אל ה׳ שלא כראוי. מדרגה זו, זוכים לה רק יחידי סגולה. לאדם הפשוט סדרי קיום המצוות אינם ביטוי לרצונו הפנימי ולשאיפה עליונה, אלא להיפך - ע"י העיסוק במצוות הוא מתקשר ומתחבר למושגים שמעל להכרתו. ישנם מלכים שהכתר הוא ביטוי לעוצמתם, וישנם שכתרם הוא שנותן להם את הסמכות והיכולת לפעול בהתאם לנדרש מהם, ואע"פ שאינם במדרגה זו, אבל יכולים למלא תפקיד מכח לבישת הבגדים.

"אין דומה העושה מצוה ע"י התעוררות של אחרים לעושה ע"י עצמו, וע"ז שיבח דוד, ׳אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי׳" (ט"ז או"ח א, ב).

בכל סדרי עבודת ה׳, בתפילה ובתורה, יש המעוררים את השחר ויש שהשחר מעורר אותם. זכינו, בני הדור הזה, באפשרות שגדולים וטובים ממנו רק חלמו עליה: לשבת וללמוד תורה בארץ ישראל, להגיע במאמץ קלוש למקום השראת השכינה, הכותל, ולהתפלל שם בלא שום מפריע. אמנם מבחינה פנימית אין לנו את רגשות הקודש שהיו לדורות הקודמים, אבל לפחות נשתדל להיות לובשי הבגדים, ולפעול את הפעולה הנכונה, אולי בזכות זה נתעורר ונגיע לתוכן הפנימי.

(פורסם באשכולות 252 # פרשות אחרי מות - קדושים תשע"ג)