^*השאלה

אנקדוטה אמתית שבאמת הייתה: מעשה בראובן שקנה מקרר יד שניה מזוג קשישים עריריים. ולאחר שבנה בית חדש – הלך לחנכו, והחליט להשכיר את דירתו הישנה לשמעון. ראובן פינה את הבית מכל רהיטיו חוץ מהמקרר כיוון שהיה כבר ישן ולכן השאיר אותו בדירה. סיכמו השניים שכשיבואו המובילים להכניס את רהיטי שמעון לדירה יפנו גם את המקרר ויורידו אותו אל הרחוב.

במהלך הפינוי, כשהורידו את המקרר במדרגות, המקרר קיבל חבטה מהקיר והתחילו ליפול 20,000 ₪ מהתא האחורי. שמעון שהיה נוכח במקום אסף את הכסף והודיע לראובן שמצא במקרר שלו את סכום הכסף. ראובן הבין שכנראה הכסף שייך לאותם קשישים שמהם קנה את המקרר. שמעון, שלא ידע את ההלכה, היה נראה לו בשעתו להעביר את הכסף לראובן, וכשהחזיר לו את הכסף אמר באלו המילים: "צריך לעשות שאלת חכם". הרבה זמן עבר מקניית המקרר ולא היה ניתן למצוא את הקשישים ומי יודע מֶה היה להם. ההלכה היא שכאשר לא נמצאים בעלי האבדה - אם היא מעות - ירשום לו בפנקס את סכום המעות וישתמש בהם, וכשיבוא אליהו יחזיר את האבדה לבעליה. כשנודע הדבר לשמעון שלא מצא ראובן את הקשישים, התעורר ויכוח בין השניים למי יש את הבעלות להשתמש בכסף בינתיים.

1. מח' הראשונים אימתי חצר זוכה שלא מדעתו?

שנינו במשנה (ב"מ כה ע"ב) מצא (אבדה) בגל אבנים או בכותל ישן – הרי אלו שלו, מפני שיכול לומר שאין זו אבדתו של בעל הגל או של בעל הכותל אלא של אמוריים. הגמרא שאלה וכי ישראל אינם מצניעים בכתלים? והעמידה שהעלו חלודה הרבה, דלא שביק להו כולי האי. הקשו התוס' איזו מן טענה זו שאפשר שהאבדה היא של האמוריים הרי אפילו אם נאמר כן, הרי קיי"ל שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (ב"מ י) וממילא בעלות המציאה עומדת לבעלים. ותירצו שיש להגדיר בקניין חצר שאינו קונה באופן כזה שלא ימצאנו מעולם – אם היא מוצנעת בתוך הכותל. ולכן לא ניתן לו בעלות על המציאה. ומעתה בנידו"ד אפילו היה המקרר אצל ראובן מאות שנים – הכסף איננו בבעלותו כיוון שהוא מוצנע ואינו זוכה בו. ולפי"ז בנידו"ד כיוון שהמעות היו בתוך המקרר איננו בר זכיה לפי דברי התוס'.

אך יש לדון שהרי המקור שחצרו קונה לו "אם המצא תמצא בידו" – ידו לרבות חצירו וכו' (ב"ק סג:) המהרי"ט והנתיבות (רסב, ב) כתבו שקניין חצר נלמד מידו, וידו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו. לדוג' אדם שאיננו מודע לכך שיש לו שטר בידו – קנה, שאין לך רשות פרטית באדם יותר מידו.

גר שלא נולדו לו בנים לאחר גרותו, כיוון שהלכה היא שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב), הרי שאין לו יורשים. עוד הלכה: גר שמת - כל המחזיק בנכסיו זכה. אם היו שטרי חוב בביתו של הגר ומצאם אדם לאחר מותו של הגר, איננו יכול לזכות בשטרות ולגבות מבעלי החוב של הגר, כיוון שזכו בהם עצמם באופן אוטומטי הואיל והקרקעות תחת ידיהם וזכו בשעבודם. אם בא אדם ולא ידע את ההלכה הזו שאיננו יכול לגבות מבעלי החוב של הגר, והגביה את שטרי החוב והניחם במקום אחר, ובא אדם שני ולקח אותם. ולאחר שהתברר ששטרי החוב הם חספא בעלמא – שאלו בגמרא מי זוכה בנייר השטר? (ב"ק מט ע"ב) :

בעי מיניה רב ייבא סבא מר"נ: המחזיק בשטרותיו של גר, מהו? מאן דמחזיק בשטרא אדעתיה דארעא הוא דמחזיק, ובארעא הא לא אחזיק, ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא, או דלמא דעתיה נמי אשטרא? א"ל: עני מורי, וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך? א"ל: לצור ולצור.

מחד גיסא ניתן לומר שהשני זכה בנייר דמכיוון שהראשון התכוון לזכות בגופו של השטר ולא זכה בו – אז לא זכה גם בנייר. ולאידך גיסא ניתן לומר שהראשון גם התכוון לקנות את הנייר עצמו ע"מ לצור על צלוחיתו. הקשו התוס' (ב"ב נד) הרי ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו וגם אם לא חשב לקנות את הנייר עצמו היה אמור לקנותו כיוון שחצר מתורת יד אתרבאי, וקונה אפילו שלא מדעתו. ותרצו דמה שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו אם אינו יודע אם החפץ בחצרו ואילו היה יודע אז היה רוצה לקנות, אך כאשר בעל החצר יודע שהחפץ נמצא בחצירו והתכווין שלא לקנותו – הדין הוא שלא קנה. כעי"ז מצאנו במה שכתב המחנה אפרים בעניין אם מהני קניין דרבנן לדאורייתא,^[1] והסיק שלא מהני. ולפיכך אם קנה לולב במשיכה בהקפה בלי תשלום הוא קניין דרבנן ואינו יוצא יד"ח ביו"ט הראשון. וקשה הלא בכל זאת הוא קונה כיוון שהלולב נמצא בידו, והתשובה בזה ההיא שהואיל ומשוכנע שהוא כבר קנה בשעת הקניין את הלולב, הרי שאיננו מתכוון לקנותו בידו בשעת שהוא בידו וזה כדברי התוס'.

ואם נחזור לנידו"ד כשראובן אמר "צריך לעשות שאילת חכם", צריך לברר האם בעצם האמירה הזו ניתן לפרש שאמר: שמתכוון לקנות את הכסף, אם באמת יתברר בהלכה שהכסף שלו. או שמא נאמר שמכיוון שיש ספק – ראובן הוא המוחזק וידו על העליונה.

1. קניין ספק וקנין וודאי

בגמרא (ב"מ יב) מובאת בעיא דלא איפשטה:

בעי רבא: זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו? אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי, או לא?.

הנפק"מ בזה היא: שאם אדם זרק ארנק במתנה לביתו של חברו, אלא שלא נחה המתנה בבית כ"א עברה דרך החלון ויצאה מביתו, ובעודה באוויר-ביתו של מקבל המתנה חזר בו? האם בעל הבית קנה את הארנק או לא. השו"ע (רמג, כד) פסק:

זורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא בפתח אחרת, ונתנו לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו באויר הבית, הוי ספק, ולא זכה בעל הבית, משום דמוקמינן ליה בחזקת מריה קמא. אבל אם הפקירו וזכה בו אחר, מוציאין מידו ונותנין לבעל הבית.

הט"ז הקשה שהרי פסקי השו"ע לכאורה סותרים את מה שפסק לקמן, (רעה, ט):

שתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהם, החזיק באחד מהם לקנותה, קנאה. החזיק בה לקנותה ולקנות את חבירתה, זו שהחזיק בה קנה, אבל חבירתה לא קנה. החזיק בה כדי לקנות חבירתה, לא קנה אחת מהן, חבירתה מפני שלא החזיק בה, ואותה מפני שלא החזיק בה כדי לקנותה.

גר שמת והשאיר שתי שדות סמוכות זו לזו, אלא שיש ביניהן מצר, ואדם מן השוק שהיה חפץ לזכות מנכסי הגר עשה מעשה קניין בשדה אחת וחשב לקנות את השדה השנייה – הדין הוא שלא קנה אלא מה שהחזיק הואיל ויש מצר ביניהם. הגמרא דנה אם התכוון לקנות גם את המצר שביניהן (שגם הוא של הגר) האם כוונתו מועילה לקנות את השדה השנייה? צדדי החקירה הם האם מועיל מה שהתכוון לקנות גם את המצר – הרי שיש כאן רציפות וקנה גם את השדה השנייה, או שמא המצר היא יחידה עצמאית וכל אימת שלא עשה מעשה קניין על השנייה לא קנה, ומילתא דלא איפשטא בגמרא. ואומר השו"ע (סעיף ט):

החזיק בה לקנותה ולקנות את חבירתה ואת המצר שביניהם, או שהחזיק במצר לקנות את שתיהן, הרי זה ספק, ואם בא אחר והחזיק בה כדי לקנותה, זכה האחרון.

והקשה הט"ז דמכאן מוכח להדיא שאם הראשון ספק מוחזק, והשני ודאי מוחזק - שבעל הספק ידו על התחתונה מאשר בעל הוודאי, אך בארנקי פסק השו"ע להיפך: שמוציאין מידו של הזוכה השני שקנה בידו את הארנקי, ונותנים לבעל הבית שקנה את הארנקי בקניין ספק, והשאיר בצ"ע.

הנתיבות (אות יט) אתא לתרוצי, שיש חילוק בין קרקעות למטלטלין. גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, ושמעו שיש לו בן או שהייתה אשתו מעוברת – חייבים להחזיר כיוון שיש יורשים. אומרת הברייתא שאם שמעו שהפילה את העובר ובאו אחרים והחזיקו בחפצים – קנו השניים. וכתב הרשב"ם (שם) הא דלא קנו הראשונים משום שרפיין בידייהו ולא התכוונו להחזיק לגמרי שאפשר שתלד לגר יורש. אלמא דכל היכא שהיה מסופק בשעת קניין – לא קנה. וכך היא הצעה של משנה: הדבר תלוי באיזה קניין נקנה, שכאשר אדם קונה בקניין המצריך דעת, אם תהא דעתו רפויה לקנות את הדבר ולא יקנה לגמרי – הוי ספק קניין. אך כאשר פעולת הקניין נעשית בקניין שלא מצריך דעת הקונה – כמו קניין חצר שקונה אפילו שלא מדעתו, אזי שפעולת הקניין נעשית לגמרי. ומתרץ הנתיבות: כאשר באו הראשונים לזכות בנכסי הגר – במעשה הקניין היה פגם כיוון שלא היו משוכנעים לקנות לגמרי שאפשר שתלד לגר יורש. ולכן לא זכו הראשונים אלא השניים. אבל במקרה של הארנקי – כיוון שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אפילו אם הייתה רפויה בידו – כיוון שאופי הקניין הוא כזה שאינו צריך דעת הרי הוא חזק וידו על העליונה, ולכן בעל הבית ידו על העליונה כיוון ששם נקנה ע"י קניין חצר- וכוחו גדול מן השני. וזה החילוק בין מטלטלין לבין קרקעות, שבקרקעות בעינן את דעתו השלימה של הקונה, ואילו במטלטלין לא בעינן היכא שקנה בקניין חצר.

1. למעשה

ועתה נשוב אל הראשונות: לכאורה בנידו"ד כיוון שהיה הכסף בידו של שמעון אזי שהיא כחצרו הקונה לו שלא מדעתו, והוי כארנקי. ומה שראובן חשב לקנות הוי ספק קניין, אך לשמעון הוא ודאי קניין ומעתה ניתן לומר שזכה במעות. אך ניתן לומר לאידך גיסא שכשהחזיר שמעון את הכסף לראובן בהנחה שיבדוק ויחזיר את המעות לבעליהן - התייאש מלקבל את הכסף חזרה, משתי סיבות: א. שאולי ימצא ראובן את הקשישים. ב. אף אם לא ימצאם, מאן לימא לו שיוחזר את הכסף. וכיוון שיש ספק מי נחשב ידו על העליונה – למעשה פסקו הבי"ד לראובן ושמעון שיתחלקו בכסף. ועליהם לרשום לכשיבוא אליהו יחזירו להם את הסכום.