^*השאלה

ראובן ושמעון ישבו ועסקו בתורה בחברותא, ובעקבות קושיא הוצרכו ל'קובץ מפרשים' - למצוא 'אם יש פותר'. נפנה ראובן ללוי, שכנו לספסל בית המדרש, ושאל מעמו את הספר. ילד קטן עבר בין הספסלים, וכוס קפה בידו להביאה אל אביו, אלא שלפתע מעדה רגלו ונשפך הקפה על הספר השאול, ובִן-רגע נתקלקל. פנה לוי לבית הדין ונפשו בשאלתו: האם במקרה כזה יוכל לגבות נזקו מראובן ושמעון השואלים, כיוון שלא ניתן לגבות את תשלומי הנזק מקטן.^[1]

בווריאציה אחרת יש לדון: קהילה ששאלה ס"ת לבית הכנסת לצורך הקריאה בשבת, ולמרבה הצער באו פורעים בלילה ושרפו את בית הכנסת באש, ונשרף הס"ת עמו, ולא נמצאו הפורעים (כעין זה חווינו לצערנו השבוע, תורה תורה חגרי שק). נשאלת השאלה האם יכול גבאי בית הכנסת לגבות מהקהילה השואלת לשלם את דמי עלות הספר, מאחר שאין ניתן לגבות את דמיו מהמזיקים?

1. בטעמא דמילתא ששואל חייב אפי' באונסין

הלכה היא ששואל חייב אפילו ב'שבורה ומתה', היכא שלא היו בעליו עמו (שמות כב, יג(. למשל: אדם שאל פרה ובא לסטים מזוין ושבר את צלעותיה של הפרה, ע"כ אומרת התורה שהשואל חייב. ומה שהתורה חייבה אפילו באונס ולא אמרינן דרחמנא פטריה, אומרת הגמ' (ב"מ צד ע"ב) "לפי שכל הנאה שלו" – רק השואל נהנה, ולמשאיל אין כל רווח, לפי שבמקום להשאיל יכול היה להשכיר לו את החפץ והיה מקבל רווחים. אומרים התוס' (כתובות נו): ירדה תורה לסוף דעתן של הבריות שכל אדם השואל חפץ, יש לו הכרת הטוב כל כך גדולה על שעשה עמו טובה, ומקבל על עצמו אחריות שכל נזק שיגרם יהיה עליו ויהי מה, חוץ מ'מתה מחמת מלאכה',^[2] משום שעל דעת להשתמש בו שאל ממנו.

מן הדברים הללו אנו למדים, שסיבת חיובו של השואל היא משום ש'כל הנאה שלו', אך אם לא מתקיימת הנוסחה הזו - דהיינו, שאם לא רק השואל נהנה אלא גם המשאיל נהנה, הדין הוא שאין האחריות נופלת עוד על השואל, אלא על המשאיל. וכן כתב הסמ"ע (חו"מ סימן עב, סקכ"א) לגבי אדם שהשאיל ס"ת לבית הכנסת וניזוק שלא מחמתו, שפטור. והביא את תשובת הר"ן (סימן יט) שנשאל במקרה דומה, וז"ל הסמ"ע:

ראובן שהשאיל לשמעון ספר אחד ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון ובאו שוללים בבית שניהן ושללו מהם אותם הספרים. לימים החזירו לראובן אותו ספר שהיה ממושכן ביד ראובן משמעון. והשיב, שחייב להחזיר לשמעון דאין שמעון חייב באונס ספר של ראובן שהיה בידו.

1. 'פרוטה דרב יוסף'

מה שפטר הר"ן את השואל מלשלם את דמי הנזקים ואינו חייב באונסין במקרה דנן כשאר דין שואל דעלמא, מבואר בדרכי משה עפ"י המחלוקת גבי שומר אבידה (ב"ק נו ע"ב, ב"מ כט ע"א): אדם שמצא אבידה שיש בה סימן והכריז עליה והשאירה בחצרו, אלא שבאו גנבים וגנבוה, ולאחר מכן בא בעל האבידה ונתן בה סימנים - נחלקו רבה ורב יוסף האם שומר אבידה דינו כשומר חנם או כשומר שכר: רב יוסף ס"ל דחשיב כשומר שכר שאילו היה בא עני באותה שעה היה נפטר מליתן לו צדקה מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה,^[3] ובזה חשיב שומר שכר הואיל ויש לו הנאה.^[4] ורבה אמר כשומר חנם. והנה אדם שהשאיל ספר לחברו הרי שעשה מצווה, כדאיתא בגמ' (כתובות נ): "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" - רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. וכיוון שהוא מזכה את הרבים הרי שהוא עושה צדקה בכל עת, ויש לו דין 'פרוטה דרב יוסף', וכבר אין לו דין של שואל ופטור במרה של אונס. אך שואלים ע"כ האחרונים, א"כ הפקענו את כל הדין של שואל שחייב באונסין, שהרי אין כל הנאה של השואל, כ"א גם של המשאיל בעצם זה שמקיים מצוות השאלה. המחנה אפרים (הל' שאלה) והנתיבות חידשו, שאין מצוה להשאיל כל חפץ (אלא ספרי קודש משום שמזכה את הרבים) וזה משום שיש בלאי של החפץ. אך החפץ חיים באהבת חסד חלק על דבריהם וכתב שיש מצווה להשאיל בכל חפץ והוי גמ"ח.^[5]

הש"ך חלק על שיטת הסמ"ע משום שהדבר עומד במחלוקת האמוראים, ולשיטת רבה אין הדבר חשוב הנאה. ולהלכה ג"כ נחלקו הראשונים: הרי"ף, הרמב"ם, בה"ג, ר"ח, ומרן השו"ע פסקו כשיטת רב יוסף, ואילו בעלי התוס', הרא"ש והרמ"א פסקו כשיטת רבה. והובאו הדברים בשו"ע (חו"מ רסז, טז) וז"ל:

כל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבדה - חייב באחריותה כדין שומר שכר: הגה: וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם (טור בשם ר"י והרא"ש)

ואמר ע"כ הש"ך: דכיוון שהדבר עומד בספקא דדינא, היה על הר"ן לפסוק לטובתו של המשאיל שהיה המוחזק במשכון בשאלה שבו הוא נשאל (הובא לעיל). הקצות כתב שיש הבדל: ע"מ שאדם יחשב שומר שכר צריך שתהיה לו הנאה השווה פרוטה, אך כדי שנאמר שיש גם הנאה למשאיל לפטור את השואל מן התשלומים, אף הנאה השווה פחות משווה פרוטה מספיקה לומר שאין כל הנאה של השואל אלא אף של המשאיל. ולכן הלך הקצות בעקבותיו של הסמ"ע במקרה דלעיל.

1. הגדרת המשג 'הנאה'

הנתיבות והאור שמח חלקו, וכתבו שיש לחייב את השואל חפץ. ומה שנעלם דין פרוטה דרב יוסף הוא עפ"י הגמרא בנדרים (דף לג) בדין המודר הנאה מחברו שהתפייס עמו ורצה לפרוע את חובו. שם אומרת המשנה: "המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש". ובגמרא מבואר ד"אברוחי ארי בעלמא הוא".

מעתה יש הגדרה מחודשת למושג 'הנאה': תוספת חיובית בנכסים קרויה הנאה, אבל סילוק נזקים ומניעת הפסד לא חשיב הנאה אלא הברחת אריה מנכסיו.

על דברים אלו הקשו התוס', מדוע שומר אבידה נקרא שומר שכר אליבא דרב יוסף, הרי אברוחי ארי בעלמא הוא, ואין כאן הנאה חיובית שנוספה לו?! ותרצו: כאשר עומד אריה לטרוף את הצאן, ורועה הצאן משתמש בחפץ חברו ע"מ להבריח את האריה, הרי שיש לו הנאה בחפץ, הכא נמי האבידה היא חפץ שפוטר את השומר מהחובות, וזוהי משכורתו. אבל כשאדם משאיל חפץ לחברו, הוי מניעת הפסד משום שאיננו משתמש בחפץ חברו ע"מ להפטר מלתת לעני פרוטה. ואמת נכון הדבר, שאם היה בא עני לבקש צדקה היה נפטר, אך אינו אלא מבריח ארי מנכסיו. וביאר האור שמח, שגם במקרה של הר"ן הרי שבקבלת המשכון נהנה מחפץ חברו והוי הנאה חיובית. ולפי האור שמח כל ההנאה היא של השואל ולא של המשאיל, ולכן האחריות נופלת על השואל.

ברם הגאון בעל קצות החושן רוח אחרת עמו, והוסיף נימוק אחר: שהשאלת ספר ע"מ ללמוד תורה לא הוי הנאה משום שמצוות לאו להנאה נתנו. אך הנתיבות חלק על דבריו וכתב דהוי הנאה.^[6] הן אמת שעצם הלימוד אינו מוגדר הנאה אליבא דהקצות, ואמנם עצם זה ששאל מחברו את הספר הרי שחסך לעצמו את שכירות הספר או קנייתו, אך אין זה כ"א מניעת הפסד ולא הוי הנאה בהגדרה. אך המחנה אפרים כתב מהטעם הזה, דחשיב שיש לו הנאה משום שחסך לעצמו את שכירות הספר או קנייתו.

1. סיכום ולמעשה

דעת הקצות והסמ"ע, שהשואל חפץ וניזוק שלא באשמתו פטור משתי סיבות: א. דלאו הנאה של השואל גרידא אלא גם של המשאיל בעצם הנאתו מדין 'פרוטה דרב יוסף'. ב. ועוד, דלא חשיב הנאה משם שמצוות לאו ליהנות ניתנו.

אך דעת הנתיבות, התומים, המחנה אפרים ומהר"ם שי"ק, שהשואל ספר וניזוק שלא באשמת השואל - שחייב באחריותו, לפי 'שכל הנאה שלו'. האמרי יושר כתב שאם שאל שופר או תפילין הדין הוא שפטור, משום שלא חסך לעצמו שכירות משום שאין זה דרך להשכירם, ומצוות לאו ליהנות ניתנו.

אמנם בעלמא כאשר יש מחלוקת בדין, יכול היה השואל לומר 'קים לי' כהסמ"ע וכהקצות, אך מכיוון שדעת רוב הפוסקים לחייב - מן הראוי שיעשה השואל פשרה עם המשאיל.

ובמקרה שבו נשרף הס"ת המושאל בבית כנסת של הקהילה - לכו"ע נראה שאין הגבאי יכול לתבוע את התשלומים מן הקהילה, משום שעצם הקריאה בתורה לא נקראת הנאה דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו, ועוד שאין הדרך להשכיר ס"ת, ונמצא שלא חסכו לעצמם שום תשלום בכך שקיבלו אותו בהשאלה.

(פורסם באשכולות 490 # משפטים תשע"ט)