^*השאלה

ראובן רצה לחתן את בנו, ופנה לידידו שמעון שהיה בעל אולם שמחות, ושאל אותו כמה עולה מנה. שמעון ענה: בדרך כלל מנה עולה 200 ₪, אך לך אעשה הנחה, ומנה תעלה 150 ₪. אמר ראובן לשמעון, שהוא צריך 100 מנות 'גלאט', ואמר לו שמעון שמנות אלו יעלו לו 200 ₪, כמחירה של מנה רגילה, במקום 250 ₪. ראובן סמך באופן מוחלט על ידידו בעל האולם, והאירוע עבר בצורה רגועה ושלווה.

ויהי ממחרת החתונה, התייצב אביו של החתן ושילם על כל האירוע, כפי מה שסיכמו ביניהם. תוך כדי הדיבורים התברר לאבא מפי המשגיח, שכל המנות היו בכשרות רגילה, ובעל האולם לא עמד בדיבורו לספק 100 מנות גלאט. פנה ראובן לבעל האולם וסיפר לו שהייתה לבנו עוגמת נפש גדולה מכך, והוא ספג כעסים מצד הבחורים ורבני הישיבה, עד כדי שהם אמרו שהם לא היו אוכלים כלל, ולכן ראובן מבקש בחזרה את הפער במחירן של מנות הגלאט (5,000 ₪).

שמעון טען להגנתו שהתרחשה טעות במטבח, ושאינו צריך להחזיר לו מאומה, כי הרי עשה לו הנחה על כל המנות, וגם על הגלאט - שהרי שילם על מנת גלאט את המחיר המקורי של מנה רגילה.

עם מי הצדק על פי דין התורה – ראובן או שמעון?

א. מכר מאכל ולאחר אכילתו נתברר שהוא אסור מדאורייתא

השו"ע (חו"מ סי' רלד סע"ב, ועי' יו"ד סי' קיט סעי' יג) פוסק על פי הגמרא בבכורות (כז ע"א), שאם אדם מכר לחבריו בשר, ולאחר שהם אכלו אותו התברר שהבשר טרף – "מה שאכלו אכלו ומחזיר להם הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר להם הבשר והוא יחזיר להם הדמים". כלומר, המקח מתבטל וצריך המוכר להחזיר להם את הכסף של מה שאכלו כבשר טרף, ואת הבשר שנשאר יחזירו למוכר.

וביאר הסמ"ע, שאע"פ שהם נהנו מרכושו של המוכר באכילת הבשר, בכל זאת הם רשאים לתבוע את כספם, וזאת משני טעמים:

1. אכילה שכזו איננה הנאה, כי הוא מצטער על מה שאכל, ואם היה יכול היה פולט את האוכל הטרף שהוא אכל.


2. כיון שהכשיל יהודים באכילת בשר טרף, קנסו את המוכר להחזיר את הכסף.

ונפקא מינה בין הטעמים - אם מכר בשוגג, שלפי הטעם הראשון גם במקרה כזה הוא צריך להחזיר את הכסף כי הקונים לא נהנו, אך לפי הטעם השני אין צריך להחזיר, כי לא קונסים את מי שמכר בשוגג.

נפקא מינה נוספת, אומר בעל נתיבות המשפט (סק"ב), במקרה שהקונה עירב את הבשר הטרף שקנה עם עוד שישים חתיכות בשר כשר. לפי הטעם הראשון, במקרה שכזה כיוון שהאיסור התבטל בשישים אין לו סיבה להצטער. אך לפי הטעם השני, כיון שגרם לו לעבור על הדין של ביטול איסור לכתחילה, לכן גם במקרה שכזה קנסו אותו.

ב. מכר מאכל ולאחר אכילתו נתברר שהוא אסור מדרבנן

אמנם בסעיף ג' ממשיך השו"ע ואומר, שאם אדם מכר לחברו דבר שאסור רק מדברי סופרים - אם היה המאכל קיים מחזיר לו את הדמים, אך אם כבר אכלו, אין המוכר מחזיר לו כלום.

כלומר, קיים הבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. אם מכר לו איסור תורה, צריך המוכר להחזיר לו את כל הכסף כולל מה שכבר אכל. אך אם מכר לו איסור דרבנן, כגון שלא הפרישו תרומות ומעשרות מסלט הירקות שבמנת הפלאפל, אין הוא צריך להחזיר לו את הכסף של מה שאכל.

והקשה הש"ך (יו"ד סי' קיט סקכ"ז), מדוע אין צריך להחזיר לו לכל הפחות את ההפרש בין בשר כשר לבשר שאיננו כשר. לדוגמה, אם אדם מכר לחברו יין, והתברר שביקב היו גויים שנגעו ביין והוא הפך ליין נסך. יין כזה שווה בשוק פחות מיין כשר, כי הרי פלח השוק שלו רחב יותר. ואם כן, למה שהמוכר לא יחזיר לו את ההפרש בין יין כשר ליין נסך, ומדוע כתב שו"ע שאין צריך להחזיר לו שום דבר?

מתרץ הש"ך, שחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ולעניין ממון העמידו על דין התורה שהמאכל כשר.

ג. יסודו של הנתיבות בדיני דרבנן

והנתיבות (סק"ג) תירץ תירוץ שהוא יסוד גדול בדיני דרבנן:

דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על הייסורים, מ"מ באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה, וכאילו לא עבר דמי, דאינו עונש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אוכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה ומשום הכי צריך לשלם כל דמי הנאתו".

כלומר, ישנו הבדל גדול מאד בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן. כשאדם עבר על איסור תורה, גם אם הוא עשה זאת בשוגג, הוא צריך תשובה וכפרה להגן עליו מן הייסורים, אך אדם שעבר על איסור דרבנן בשוגג אין הוא צריך תשובה וכפרה.

מהו הטעם לכך? מבארים האחרונים, שאיסורי תורה הם איסורי 'חפצא' ואיסורי דרבנן הם איסור 'גברא'. כלומר, כשהתורה אומרת שאסור לאכול מאכל מסוים, פירוש הדבר שהחפץ עצמו הוא איסור, כאילו זה רעל, ולכן גם אם אכל בשוגג צריך תשובה, כי במציאות אכל רעל. אך איסורי דרבנן - מן התורה הם מותרים, ורק חז"ל אסרו מגזירה שמא יבואו לאיסורי תורה, ולכן הם לא הפכו את המאכל לחפץ של איסור אלא אסרו על האדם לאכול.

והביאור הוא, שמקור התוקף של איסורי דרבנן הוא איסור 'לא תסור' שציוותה אותנו התורה לא לסור מדברי רבותינו, ולכן מקור התוקף של איסורי דרבנן הוא חוסר הציות לדברי חכמים, ולא האיסור יין נסך, או חוסר הפרשת תרומות ומעשרות מירקות וכיו"ב. וכיוון שכל התוקף של איסורי חכמים הוא הציות לחכמים, ממילא ברגע שלא עשה כן במזיד אלא בשוגג, אין הוא צריך תשובה כי הוא לא מרד בדברי חכמים.

ד. דעת החולקים על הנתיבות

אך יש חולקים על הנתיבות. הרמ"א (יו"ד סי' קכג סע' כו) כותב, שמי ששתה יין נסך בשוגג יתענה חמישה ימים, וכתבו האחרונים, שגם בסתם יינם צריך להתענות.

וכך מביא החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח אות טל), שפעם רבי חיים ויטאל שתה יין עם יהודי שהתאסלם וחזר בתשובה. לאחר מכן, בא אליו רבו, האר"י הקדוש, ואמר לו: שתית סתם יינם, כי הוא לא חזר בתשובה שלימה, ונמצא שיינו אסור בשתייה כדין כל יין של מחלל שבת בפרהסיא. שאל אותו רבי חיים ויטאל מה עליי לעשות כדי לכפר על עווני, וענה לו האר"י: עליך להתענות ע"ג תעניות (כמניין הגימטריא של "יין" כולל סכום האותיות). ומבואר, שגם על איסור דרבנן בשוגג - כאיסור 'סתם יינם' - צריך תשובה וכפרה, וזהו שלא כדברי הנתיבות.

וכן מצינו בגמרא בראש השנה (יח ע"ב) שמספרת על תנאים שהתענו בטעות בחנוכה, ואמרו להם חכמים שהם צריכים להתענות תענית נוספת, כדי לכפר על כך שהתענו בחנוכה.

וכן איתא בחולין (ז ע"א), שלא ייתכן שאמורא אכל פירות שאינן מעושרים אפילו באיסור דרבנן, כי "אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים". ואם כדברי הנתיבות, הרי כל איסורי דרבנן בשוגג אינם איסור כלל. וכן מצינו במשנה במסכת תרומות (פי"א) שאדם שאכל תרומה של פירות צריך לשלם קרן וחומש, והרי חומש בא לכפר, ותרומת פירות אינם אלא מדרבנן, ומדוע צריך כפרה.

סוף דבר, לא יצא הדבר מידי מחלוקת, אך בכל זאת יש בדברי הנתיבות כדי לנחם יהודים הלומדים הלכה ומתברר להם בפתע פתאום שעד היום הם טעו בהלכה, בדיני דרבנן, ועשו שלא כדין - שלפי הנתיבות כיוון שהדבר היה בשוגג אין עליהם מזכרת עוון.

עכ"פ, לפי הנתיבות אם אדם מכר לחברו איסור דרבנן, אין הקונה עובר שום איסור ולכן אין המוכר צריך להחזיר לו את הכסף של מה שאכל. ואם כן, במקרה שלנו, מנה שאיננה 'גלאט' איננה אסורה מן התורה, ולא יצטרך בעל האולם להחזיר לו את הכסף. וכך מבאר הרמ"א, שאם מכר לו בהמה שלא נבדקה, דינה כאיסור דרבנן. וביאר הסמ"ע, שמן התורה אין צריך בדיקה, כי מעמידים את הבהמה בחזקת כשירה, ורק חכמים הצריכו לחוש למיעוט המצוי שיש טריפות. [ועל כן גם בשר שאינו 'חלק', אין הכרח שהוא ודאי עם סירכא, ולא יצא הדבר מכלל ספק] ובמיוחד אם המדובר היה בעופות, שגם למחמירים לאכול מהדרין בוודאי שהאיסור הוא רק מדרבנן.

ה. נתן מוצר אחר מהמובטח

אך לאחר העיון נראה, שאין הנידון שלנו דומה למקרה של השו"ע והנתיבות.

להמחשת החילוק ניתן דוגמה: אם הם היו מסכמים על מנה של 'פרגיות', ובעל האולם הביא תחתיה 'שווארמה הודו', ודאי שיצטרך להחזיר להם - מפני שזהו מוצר אחר. כל מה שהשו"ע דיבר היינו כאשר התברר שהבהמה טריפה, והעסקה יצאה לפועל, כי לא עבר על איסור כשאכל את המאכל, אך אם הביא לו מוצר אחר אין כאן בכלל מקח.

בסימן רל"ג כותב השו"ע, שאם מכר לו מין ממיני פירות, ונתן לו מין אחר, אין כאן מכר ומחזיר לו את כספו. וכן במקרה שלנו, הרי בעל השמחה ביקש בשר בהכשר מסוים 'גלאט מהדרין' ובעל האולם נתן לו בשר 'כשר', אם כן זה לא המוצר שהוא רצה ועליו הוא הסכים לשלם.

כלומר, במקרה של מכירת הבשר (בסי' רלד) מדובר באותו מוצר, רק שהוא אסור מדרבנן, ולכן אינו יכול לבטל את העסקה, כי סו"ס לא עבר איסור. אך כאן, קיבל מוצר אחר ממה שביקש, ולכן בעל האולם יצטרך להחזיר לו את ההפרש בין מנת מהדרין למנה רגילה.

לכן נראה להלכה, שבעל האולם יצטרך להחזיר לבעל השמחה את ההפרש בין מנות המהדרין למנות רגילות.

(פורסם באשכולות 487 # בא תשע"ט)