^*השאלה

'שמחת-עולם' (שם בדוי) היא רשת חנויות גדולה, ואחת לשנה עורכים ראשיה מאזן של כל הכנסות המשק. לשם כך פונה החברה לשירותי רואה-חשבון, וכיוון שהשוק פתוח, טווח המחירים של שירותי רו"ח נע בין 300-500 ₪ לשעת עבודה. הרשת פנתה לרואה החשבון, שביקש תעריף של 400 ₪ לשעה - יותר מהמחיר המינימלי אך פחות מהמחיר המקסימלי - והסכימו פה-אחד שבתום העבודה יגיש הוא את מספר שעות העבודה ויביאו לפניו את סכום עבודתו. לאחר 100 שעות עבודה הגיש שמעון את המאזן השנתי, וקיבל את דמי משכורתו.

כעבור שנה שוב פנתה הרשת לשמעון, ומסרה לו את חומר העבודה, אלא שהפעם לא סוכם המחיר טרם העסקה, ובגמר ראיית החשבון התקשר שמעון לבעל החנות והודיעו כי כבר למעלה מחצי שנה סכום הדרישה עבור עבודתו הועלה ל-500 ₪ לשעה, וא"ל בעל החנות בזה הלשון: "בסדר, נסתדר". כעבור כמה ימים הופתע שמעון כשפתח את המעטפה, וראה כי סכום הש'יק עומד על 30,000 ₪ ל-100 שעות עבודה, במקום 50,000 ₪. וכשהתקשר לבעל החנות אמר לו כי זהו הסכום המינימלי בשוק לפי שעה, ולא סיכם עמו על שום מחיר קודם העסקה.

צבאו השניים על דלתות בית הדין, ונפשם בשאלתם עם מי הדין?

א. מעסיק שהטעה את הפועל בדמי משכורתו

מובא במשנה בריש פרק השוכר את האומנין (ב"מ דף עה ע"ב):

השוכר את האומנין והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת. חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי? דאמר ליה בעל הבית [לשליח]: זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי? אי דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזיל איהו אמר להו בתלתא - תרעומת מאי עבידתיה? סבור וקביל! אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, היכי דמי? אי דאמר להו שכרכם עלי - נתיב להו מדידיה! דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. - לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי! - לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה - טרחינן ומתגרינן בארבעה.

בזה יוודע אפוא, ששליח שהטעה את הפועלים ואמר להם שבעל הבית מוכן להשכירם תמורת ארבעה זוזי, והתברר שמעל השליח בשליחותו. ומחיר השוכרים בשוק נע בין שלושה לארבעה זוזי, הדין הוא שמשלם להם השליח שלושה זוזי.

וכתב הריטב"א שאמנם ציור הגמרא הוא בשליח שהטעה את הפועלים, אך בירושלמי יש שהוא הדין גם גבי בעל הבית שמעסיק את הפועלים ולא סיכם איתם מחיר שמשלם להם שלושה. הגדיל עוד והרחיב קשתו, שאפילו אם רוב הפועלים מתגרי בארבעה ומיעוט מתגרי בשלושה שמשלם לפועלים בשלושה, משום שאין הולכים בממון אחר הרוב.^[1] ולפי"ז בנדון דידן, כיוון שלא סוכם המחיר בשעת העסקה, יכול המעסיק לומר הריני נותן לך סכום פחות של הפועלים.

ב. סתמא דמילתא - על דעת הסכם ראשון הוא

הריב"ש (סימן תעה) נשאל אודות שליח ציבור, שהסכימו בני הקהילה לפוטרו מלשלם את המס הקהילתי,^[2] ונוסף על כך התנו גבאי בית הכנסת שיקבל משכורת קצובה. אלא שברבות הימים התחלפו הגבאים ולא חתמו חוזה מחדש. והשאלה היא האם אמרינן שיש בכוח החוזה הראשון לקבוע את דמי משכורתו של הש"ץ, או שלא. דברי הריב"ש הובאו בהגהת הרמ"א (חו"מ סי' שלג, סעי' ח) וז"ל:

שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה; אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון (ריב"ש סימן תע"ה ומהרי"ק שורש קי"ח).

האחרונים כתבו (סמ"ע סקל"א, ש"ך סקמ"ג) שהרמ"א לא הבין אל נכון את תשובת הריב"ש, ולאו דווקא שהחוזה תקף דווקא אם הייתה שכירות חדשה עם גבאים אחרים, אלא אף עם אותם גבאים, ולרבותא נקט הריב"ש, דלא מיבעי אם נעשתה השכירות עם אותם גבאים, אלא אף עם גבאים אחרים שהולכים אחר ההסכם הראשון. וכך איתא להדיא בדברי הריב"ש (סימן תעו). וכלל בידינו שכאשר הש"ך או הסמ"ע חולקים על הרמ"א - גם בני אשכנז יכולים לנהוג כמותם נגד דעת הרמ"א.

עוד כתב הש"ך, שכך גם מוכח מהשו"ע (חו"מ סי' שיב, סעיף ט) שהשוכר בית חברו וכעבור שנה, בסיום החוזה, המשיך השוכר לדור בלי חידוש החוזה - סתמא דמילתא שההסכם הוא עפ"י החוזה הראשון. וז"ל:

מה שאמרנו שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יכול לצאת עד שיודיענו מקודם, אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר לשוכר: או שכור בשוויה או תצא, וכן אם הוזלו הבתים יש לשוכר לפחות השכר ולומר למשכיר: או שכור לי כשער של עכשיו או הרי ביתך לפניך. מיהו דוקא דהתנו הכי מקודם הזמן, ואעפ"י שעבר זמן הודעה; אבל אם עמדו בסתם, מסתמא דעתם היה על השכר הראשון.

דבר דומה מצאנו בתוספתא (קידושין פ"ב ה"ט): בעניין מקח וממכר, מוכר ולוקח שהתמקחו ביניהם על מחיר חפץ, ואח"כ שבו לעשות את העסקה, הדבר תלוי מי הוא זה שדרש לקיים את העסקה מחדש, שמחיר החפץ יהיה כפי שטען כנגדו בטיעונו הקודם. דהיינו שאם היה בדעת הקונה לשוב ולקיים העסקה – עליו לשלם כפי המחיר שדרש המוכר. וז"ל התוספתא:

וכן המוכר חפץ... זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה - אם הלוקח תבע את המוכר ייעשו דברי מוכר ואם המוכר תבע את הלוקח ייעשו דברי לוקח.

והדברים הובאו בטור ובשו"ע (חו"מ סימן רכא סעי א):

המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר: במאתים אני מוכר לך, והלוקח אומר: איני לוקח אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו [ולא עשו את העסקה], ואחר כך נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ, אינו נותן אלא מנה. ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם, חייב ליתן מאתים.

והקשו על כך מהגמרא (ב"מ עז ע"א), שם מובאת ברייתא, בדין פועלים שחזרו בהם לאחר שהתחילו במלאכתן, כגון שהיה עליהם לארוג בגד וארגו רק את חציו, שמשלמים להם עבור שוויו של הבגד כפי שהוא כעת. ובעל הבית ישכור פועלים אחרים שהם ישלימו את אריגת הבגד. ואם התייקר שכר הפועלים, ועתה כשבא בעל הבית להשכיר פועלים אחרים הרי שהוא מפסיד - באנו למחלוקת רבי דוסא וחכמים, האם יש לנקות את ההפסד מהפועלים. אך אם בכל זאת שבו הפועלים הראשונים וגמרו את מלאכתן - הדין הוא שנוטלים את שכרם כפי שהיה בהסכם מלכתחילה. וע"כ הקשתה הגמרא דמילתא דפשיטא הוא שישלם להם בעל הבית את משכורתם, כפי הקציצה הראשונה.

ותירצה הגמרא בשיטת רבי דוסא, דלא צריכא אלא במקרה שהוזל שווים של העבדים שבשוק, ובעה"ב מצא פועלים אחרים שהיו מוכנים להשתכר בפחות משכר הפועלים הראשונים. ופנו אליו הפועלים הראשונים אל בעה"ב ופייסוהו שיחזיר אותם לעבודתם. והחידוש הוא שאע"פ שסבור רבי דוסא שיד הפועל על התחתונה,^[3] אין יכול בעה"ב לומר שעל דעת שיפחתו ממשכורתם יותר ממה שסיכמו ביניהם, אלא שעליו לשלם כפי שסיכם איתם.

ועתה נבאר את הקושיה: הלא אם כנים דברי התוספתא, שכאשר אחד הצדדים חוזר בו מהעסקה, ואח"כ מבקש לשוב ולחדש אותה, שעליו להיות כפוף למחיר שטען הצד שכנגדו. מדוע א"כ על בעל הבית לשלם לפועלים כפי קציצה ראשונה, ולא יוכל להפחית מדמי משכורתם?

ותירץ הסמ"ע בשם הנמוק"י (ב"מ מז ע"א מדפה"ר) דשאני התם [בתוספתא] שלא הייתה קציצה ביניהם, דהחוזר מסתמא נתרצה לעשות כרצון חברו אדעתא דקציצה ראשונה, מה שאין כן אצל הפועלים שהייתה קציצה ביניהם ולא נתרצה אלא כקציצה ראשונה.

וכן כתב הגר"א (בביאוריו לו"מ סי' שלב סקי"ג) "דהא קציצה הראשונה בטלה, משא"כ ביש להן תרעומת דקציצה הראשונה עדיין לא בטלה, ול"ד לשם דאין שם קציצה אחרת". על כן ההלכה היא, שגדול כוחה של קציצה קודמת, ומסתמא אדעתא דהכי עשו גם בפעם השנייה. ולכן רואה החשבון יקבל 40,000 ₪ כפי שקצץ עם הרשת בראשונה.

(פורסם באשכולות 486 # וארא תשע"ט)