"ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) ־...ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו. אמר הקב״ה לישראל,  מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ׳ויקחו לי תרומה׳.

"משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש (-החתן) לילך לו לארצו, וליטול לאשתו. אמר לו (-האב), בתי שנתתי לך, יחידית היא ־ לפרוש ממנה, איני יכול; לומר לך אל תיטלה, איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי.

"כך אמר הקב״ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה כו', אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו; שנאמר (שם שם ח) ׳ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם]׳" (שמו"ר לג, א).

והקבלת הנמשל למשל, מעלה תמיהה גדולה; שפרט יסודי במשל, נחסר לכאורה בנמשל. במעשה המלך וחתנו, התעורר קושי הפרידה, רק בשעה שהחתן "ביקש לילך לו לארצו, וליטול לאשתו". לעת שכזו, ניעורו רגשות האב, עד שקבל אצל חתנו: ״בתי שנתתי לך, יחידית היא - לפרוש ממנה, איני יכול כו'", ולא נמצא לכך פתרון, אלא בדמותו של הקיתון שהפריש החתן לחותנו. ואין אנו מוצאים בנמשל, מקבילה ל׳ביקוש׳ של התרחקות זה. וממילא אין ברור לנו, מה הזקיק את ישראל לבנות קיתון לשכינה[1].

ב. "והתהלכתי בתוככם"

והרינו פושטים תמיהתנו, מבדי פרשת הברכות האמורה בסוף תורת כהנים. שהמקרא שם מונה והולך את השראת השפע שתחול על ישראל, "אם בחוקותי תלכו וגו'" (ויקרא כו, ג). והוא פותח בברכות גשמיות: "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו׳ (שם שם ד), והולך ופורט אותן בהדרגה, עד שהוא מגיע לשיאן של ברכות, העוסקות בעניין חול העניין האלוקי עליהם:

"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" (שם שם יא-יב)

ויש להבין את כפלות ההבטחה האמורה כאן: "ונתתי משכני בתוככם וגו׳ והתהלכתי בתוככם". שהראשונה, ודאי משמעה, שהקב״ה ישרה שכינתו במקדש, וכעניין שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומה מוספת השניה על הראשונה? והאיר עינינו בזה רבינו הספורנו:

"עניין המתהלך, הוא ההולך אנה ואנה, לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן, ׳והתהלכתי בתוככם׳, כי לא אל מקום אחד בלבד יירד שפע הכבוד - כמו שהיה במשכן ובמקדש, כאמרו, ׳ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כלומר, בזה האופן ובזה המקום בלבד אשכון בתוכם כו׳ - אבל אתהלך בתוככם, וייראה כבודי בכל מקום שתהיו שם.

"כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור, הוא קדוש משכני עליון, שבו תשלם כוונתי; כאמרו (ישעיה סו, א-ב): ׳השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי וגו׳. ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי׳" (שם).

והרינו למדים מדבריו רבותא גדולה. ששיגרת המחשבה תופסת, שאם טבעו חכמים בתפילה, שנהא מתחננים כל שעה על בניין בית הבחירה במהרה בימינו, שמע מינה, שזהו סוף ותורף עוז כמיהתנו. שאין אנו שואפים וחותרים אלא לזו בלבד - ל״ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי׳ (שמות כט, מג). שישכון כבודו ית׳ בינותנו, על ידי השראת שכינה בהר מרום הרים, שממנו ומבעד לחלונות שקופים אטומים שלו, יאיר אורו עלינו.

ולא היא! תוקף השראת שכינה בצמצום מקום המקדש, אינו אלא דרגת ביניים. אבל סופו של חול העניין האלוקי הוא: ״והתהלכתי בתוככם״ - שייראה ויגלה כבודו עלינו עצמנו, בכל מקום שנהא, בלי תיווך אמצעי של מקדש. "בלבבי ־ משכן אבנה"!

והדיבורים המופלאים הללו, בוקעים ועולים גם מגופו של מקרא; "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם". כאן מתבאר, שהשראת שכינה דמקדש, אינה אלא ביטוי ל״ולא תגעל נפשי וגו'". כי מצב הדחיה מן השכינה שבגלות, מתבטא ב״והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו, לא). ומששבו ישראל וזכו לתקומה ולמקדש, בטלה הדחיה. ועדין אין בזה קיום הברית שבין קב״ה לישראל במלואה, עד שישובו לזכות בייעוד המופלג של "והתהלכתי בתוככם", שרק בדידיה מתקיימת התכלית המיוחלת: "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם".

ומאליו מובן, ששתי הדרגות החלוקות הללו, מותנות בתוקף קיום הרישא של הפרשה: "אם בחוקותי תלכו וגו'". שדירוג הברכות, משקף את תוקף מעמד ומצב קבלת התורה של ישראל. ורק התמסרות גמורה וחלוטה שלנו, לתלמודה ולמצוותיה, עשויה לזכותנו, לשמש אנו עצמו, בחלבנו ודמנו, משכן לשכינה - "...ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי".

ג. קול דודי דופק

והנה מצוות בניין המקדש, כפולה בכתוב, והיא מחולקת לשתיים. שהציווי על כל פרטיו, נכתב בפרשיות תרומה ותצוה, מיד בסמוך למתן תורה ומשפטים. והפסיק הכתוב בפרשת העגל האמורה ב׳כי תשא׳. והדר חזר ופירט את סדר קיום המצוה ועשייתה, בויקהל ופקודי. ברור איפוא, שלא התחילו ישראל בקיום המצוה, אלא אחר יום הכפורים, משכבר נתכפר להם מעשה העגל. ומצינו שנחלקו חכמים בעניין הציווי גופו, אימתי נצטוו עליו ישראל. מהם פותרים הפרשיות כסידורן. שעובר למתן תורה הובטחו ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו); וחול הבטחה זו נתקיים, במה שנצטוו מיד בסמוך אחר קבלת התורה, על בניין המשכן (רמב"ן ריש תרומה). אלא שבחטאם, נתעכב הדבר עד לסוף ק״כ יום. ואחרים סוברים, שמתחילה לא נצטוו על הקמת משכן, אלא משחטאו בעגל; וכל עיקרו לא נועד, אלא לכפר להם חטאם:

"זה יתנו״ (שמות ל, יג) - בא וראה חיבתן של ישראל, שעברותיהן מביאין לידי מעלות גדולת כו׳. ואף כאן, מי גרם להם לשבטים בפרשת שקלים, שיתנו כופר נפשותיהן? מעשה העגל כו׳" (תנחומא כי תשא ב).

דברים מופלאים אלה, מיוסדים על ההנחה, שמצוות הקמת המשכן לא באת להם, אלא בעקב ובגלל חטא העגל. וכל כולה של תרומת עבודה זו, היתה בחינה של ׳כופר נפש׳. ואלמלא חטאו, לא נזקקו למשכן. ואף חכמים במדרש שפתחנו בו, עומדים בשיטה זו:

״ויקחו לי תרומה״ - הדא הוא דכתיב (שה״ש ה, ב): ׳אני ישינה ולבי ער [קול דודי דופק פתחי לי וגו׳]׳. אמרה כנסת ישראל כו׳, ׳אני ישינה׳, ממעשה העגל; ׳ולבי ער׳, הקב״ה מרתיק (-דופק) עלי. הוי, ׳ויקחו לי תרומה'" (שמו"ר לג, ג)

והדברים תואמים לדברי הספורנו שהקדמנו. כי ישראל במעמד הר סיני, זכו להתרוממות ההתגבהות הכבירה ביותר. אז זכו ישראל לדרגת אדם הראשון לפני החטא, היא הדרגה המעותדת לנו לעתיד לבוא לעת התיקון השלם:

״חרות על הלוחות״ (שמות לב, טז) ־ אל תקרי ׳חרות׳, אלא חירות - חירות מן הייסורין; חירות מן הגלויות; חירות ממלאך המוות" (שמו"ר מא, ז).

ועל אותה שעה אנו קורין עליהם: "ואני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם" (תהלים פב, ו וע״ז ה, א). באותה שעה ודאי שרתה עליהם, ההשראה המקיפה והשלימה של "והתהלכתי בתוככם", ושרתה שכינה עליהם גופם, ללא אמצעי של מקדש. ולעת כזו, אכן לא היו ישראל זקוקים כלל, ל׳ונועדתי שמה" האמור במשכן.

ומשסרו ישראל מן הדרך ונכשלו בעגל, אבדו מדרגתם ־ "ויתנצלו ישראל את עדיים מהר חורב (שמות לג, ו), שניטלו מהם כתריהם (שבת פח, א). כאן תש כוחם של ישראל, ולא היו זכאים עוד לחול העניין האלוקי עליהם גופם. מכאן ואילך כבר הזקקו להקמת משכן, למען תהא השכינה מצצת עליהם מבין החרכים, בינות לבדי הארון דוקא. ובשעה זו הוא שאכן נצטוו, במצוות "ועשו לי מקדש".

ומכאן אנו מבינים ממילא את שתהינו עליו ריש מילין. שהפלאנו במה שהמשילו חכמים, שלא נצרכו ישראל למקדש, אלא בעקבות החזיון הקשה, של "ביקש לילך לו אל ארצו" ־ וביקשנו מקבילה לביקוש זה.

ומעתה, הדברים נקראים כמאליהם. הקב״ה מסר תורה לישראל ברעוא דרעווין. שמתחילה היתה התורה מיועדת להם, כדרך כלה המייחלת לחתן. בשמחת לב וברצון גמור, השיא איפוא המלך את בתו. ואותה שעה, אכן לא נזקק המלך האב, לקיתון לדור בו, לפי שהיה מצוי כל שעה, יחד עם בתו ובעלה, ללא חציצין - ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי - איזה בית תבנו לי?" אבל משנתרחקו ישראל מקב"ה בשעת סיאוב החטא, משהמירו דתם בתבנית שור, גלו מעתה מעל שולחנו של מקום. כאן ארעה, כביכול, פחדה מקב"ה. וזוהי השעה עליה רומז המשל, בה ביקש החתן "לילך לו אל ארצו". כי לעת זו, גלו ישראל למרחבי ארץ עכורת החומר ושכוחת אלוק. ודוקא מכאן ואילך, הוא שנתבקש הפתרון של "קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם", בדמות השראת שכינה המצמצמת עצמה לבין הכרובים במשכן העדות.

והדברים מאירים.

ד. מקדש ותורה

ומשבאנו מצויידים בהארה האמורה, הרינו משתכרים ממילא ביאור הסיפא של המשנה:

"הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך" (אבות ה, כ).

והתחבבה תפילה מופלאה זו על רבותינו, עד ששבו וקבעוה בסופה של תפילת עמידה. וברור הדבר, שמפני ש״תפילות במקום תמידין תיקנום" (עי׳ ברכות כו, ב) בודאי בדין הוא, שעם חיתומה של תפילה, נהא מבקשין על תקומת המקדש גופיה. שם נהא זכין למעשה של עבודה ממש, דבר שלא באת עבודה שבלב דידן, אלא לשמש לה תחליף.

אבל עירוב הפרשיות השנוי בתפילה זו, מתמיה לכאורה: כיצד מתקשרת הבקשה להשכנת שכינה במקדש, לסיפא דידה - "ותן חלקנו בתורתך"?

ולאור מה שנחלנו כאן, הדברים מתפרשים מאליהן. כי להאמור, אין סוף תכלית כמיהת שאיפותנו מסתכם, בבניין בית הבחירה כשלעצמו. שה״ונתתי משכני בתוככם", אינה אלא שליבה, תחנה לשעה, בדרך הארוכה המפותלת. יעדנו הסופי אינו ה״ונועדתי שמה", אלא דוקא ה״והתהלכתי בתוככם" ־...הולך אנה ואנה, לא אל מקום אחד בלבד". אלא שדרגה רוממה זו, מותנית בקבלת תורה דידן ללא שיורין. ורק משנזכה למצות את חלקנו בתורה, נהא זכין להעפיל לפסגה נישאה זו.

וזהו סודו של הצירוף האמור בבקשה זו. שתחילה אנו מבקשים לזכות בהשראת שכינה דמקדש במקומו, חלף עבודת התפילה דידן. אבל מיד אנו מצרפין בקשה עמוקה הימנה: "ותן חלקנו בתורתך" - שלא דיינו בקיום כמיהת הכוסף הראשונה, עד שנזכה על גבה, לרמה הנישאה הימנה. שמתוך שנמצה את חלקנו בתורה, נשיג השראה מאירה בלב כל אחד מישראל, ללא הזדקקות לצמצום מקום המקדש.

ושמחים הדברים כנתינתן.

*

ה.

ועדיין פש גבן לברורי, פשר הרישא דמתניתין: שמה עניין הבקשה על בניין בית הבחירה ומיצוי חלקנו בתורה, למה ששנה יהודה בין תימא ברישא: "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן". שהרי חילק התנא כל אמירה לעצמה (עי"ש), ומה טעם כרך שתיים אלה, בעניבה אחת? ועיקרה של הרישא, אף הוא צריכה הנהרה: מה טעם תלה התנא נחלת עולמים, במידת בושת הפנים דוקא?

ו. לעיני כל חי

וכדי ללבן דברים אלה עד תומן, אנו שבים להזדקק לפרשה ראשונה. שלהאמור, מצטיירת הוויית המקדש, כמסגרת המצמצמת את השראת האורה האלוקית, והוא מהוה בעצם, מזכרת עוון למצב הרוחני הירוד שלבתר החטא. ואין אנו מבינים מעתה, כיצד מתיישבת הגדרה זו, עם מקדש ה׳ כיעד כסופי וערגת דורות, אליו מייחלות עינינו ובו מתמקדות תפילותנו ותקוותנו באלפי שנות סבל וגליה. כלום סלקא אדעתך, שאין אנו מבקשים אלא מדור מצומצם לשכינה, וויתרנו על השאיפה למידת "והתהלכתי". ועוד, שהן ודאי, בעולם המתוקן דלעתיד, נזכה לשיא פסגת הרוממות הרוחנית, ובודאי תתקיים בן אז, הבטחה זו ד"והתהלכתי", ויש לתמוה מעתה על עיקר הדבר - מה מקום יש למקדש משכן ה׳, בתוככי ההתגלות הכבירה הזו?

ולעוד אחת עלינו ליתן את הדעת. שזה הלא ברור בתכלית, ולית מאן דפליג בה, שיעד הבריאה הוא, שיתקיים בן מידה ד׳ ד"והתהלכתי" דוקא. וכיצד נכלכל מעתה את דעת מקצת רבותינו הסוברים, שכבר קדמו ונצטוו ישראל במצוות בניין המשכן, עובר לחטא העגל. מה תכליתו של מקדש זה, בשעה ששרה המצב המרומם של "והתהלכתי", והשכינה היתה שורה בקרב קהל עדת ישראל, ללא חציצין ומחיצין?

ולאחר העיון, מצינו פתרון לחידתנו, במקרא מלא ביחזקאל כפי פירושו של המלבי"ם על אתר. גם המלבי"ם מבחין, כמו הספורנו, בין המעמד המצומצם של השראת שכינה במקדש ה׳ בלבד, לבין המצב המרומם, של שכינה הנוגהת בנפשו של כל איש מישראל. ותוך כדי דבריו, הוא מורה לנו ומלמדנו, מה יעדו המיוחל של המקדש דלעתיד:

"ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם והיה משכני עליהם והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם, וידעו הגויים כי אני ה׳ מקדש את ישראל בהיות משכני בתוכם לעולם".

״והיה משכני עליהם״ - שתהא שכינת ה׳ על כל ישראל, עד שהם בפני עצמם לא יצטרכו לקדושת המקדש. שהם בעצמם יהיו הבדים והארון והקודש והמקדש, שישכון ה׳ עליהם. והמקדש שיהיה בין נחלת השבטים, יהיה רק כדי שיידעו הגויים, שה׳ מקדש את ישראל במה שיהיה מקדשי בתוכם" (יחזקאל לז, כו-כז מלבי״ם).

המקרא הראשון שאמר הנביא, מקביל איפוא למקראות שבפרשת בחוקותי, וכולל בקרבו, הן את הבטחת "ונתתי משכני בתוככם", והן את הייעוד הנשגב. של "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". כי "והיה משכני עליהם", משמעו, "שהם בעצמם יהיו הבדים והארון והקודש והמקדש, שישכון ה׳ עליהם". והוא מבטא את המעמד הנפלא, של "והתהלכתי בתוככם".

וכאן מנהיר הנביא עינינו, ומבטא את פקידת המקדש דלעתיד, וקובע: "וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את.ישראל בהיות משכני בתוכם לעולם". גילוי אורו של מקדש לעת כזו, לא נועד איפוא, אלא לשמש "עדות לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל". כי ההשראה החפונה בלב, הינה דרך כלל, באיתכסיא. וכדרך שנשמת אדם חפונה צפונה בו, במעטה מלבושי הגוף. אבל מקדש ה׳, והנהגת הגילוי הנוהגת בו בדמות עשרת הנסים, וכל מעשה הקרבנות הזבחים והנסכים לפרטיהם, מהווים עדות גלויה חשופה, שהשכינה איוותה לה משכן בישראל.

והוא עצמו הדבר שאנו מבקשים תדיר בתפילה:

"אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי".

הבקשה המתמדת לבניין בית הבחירה, אין סופה שתהא השכינה שורה בו, אלא שתהווה גילוי ברור, למעמד מופלג יותר. שתשמש עדות, להשראה הפנימית הנוגהת על כל אחד מישראל מלגו.

ז. נצח והוד

ובאמת, עומק הבנה זה, בוקע ועולה עוד, ממאמר חכמים אחר:

״כי מציון תצא תורה״ - לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוין יותר בעבודה וללמוד תורה. כדדרשינן בספרי, ׳[ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך וגו׳] למען תלמד ליראה [את ה׳ אלוקיך כל הימים]׳ (דברים יד, כג) - גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד. לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה מכוין גם הוא ליראת שמים, ועוסק בתורה״ (תוס׳ ב״ב כא, ב).

הא קמן מפורש לפנינו, שתכלית עבודת המקדש היא, שמכחו תהא שורה שכינה בלבבות ישראל בכל מקום שהם. אלא ששני מהלכים בדבר. בדרגא תתאה, שואבים ישראל קדושה מבין הבדים, ונושאים אותה עמהם לגבולין. ומשזכו ישראל, שוב אין הם עצמן זקוקים לתיווך זה, אלא אומות העולם לבדן הם שנצרכים לו. וכן הנביא אומר בפירוש במקום אחר:

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים" (ישעיה ב, ב־ג)

הא קמן, שמקרא זה עצמו - ״כי מציון תצא תורה וגו״ - הנדרש בזמן הזה, כלפי ישראל גופן, מכוון לעתיד לבוא, לאומות העולם דוקא. ובשעה עילאית רוממה זו, ישמש "בית אלוקי יעקב" זה לישראל, כבית תלמוד, בו ילמדו הם תורה לאומות.

ואת אברות ההבנה הזו, בידנו לפרוש על מאמר חכמים אחר:

"׳הנצח׳ - זו ירושלים; ו׳ההוד׳ ־ זה בית המקדש" (ברכות נח, א).

ירושלים הינה מקום התלמוד – "כי מציון תצא תורה". וסוף יעדו של המקדש השרוי בתוכה, הוא "למען תלמד ליראה". קדושה עמוקה זו, הינה קדושה עצמית פנימית, הנובעת מנצחיות קדושת התורה. והיא מבטאת את האור הנוגה בלב כל אדם מישראל, משלמד ליראה ונעשה לבבו עצמו מדור לשכינה. ״הנצח״ - זו ירושלים"!

לא כן קדושת המקדש. שבדרגא תתאה שלו, הוא משמש רק כמתווך בין השכינה ללבות ישראל. אבל סוף דרגתו, משכבר הושרה השפע וחל בכל מקום, הוא: "והופע והנשא עלינו לעיני כל חי". ונמצאת למד, שאין במקדש אלא מה שיש בירושלים. אלא שהקדושה החפונה של ירושלים אינה מתגלית, אלא באמצעות ההקרנה הנוגהת של המקדש.

וגילוי של חשיפה זה, הוא הקרוי ׳הוד׳. ש׳הוד׳ הוא משיאי גווני הנוי וההידור. ׳הוד׳ מבטא איפוא, עילוי פנימי מופלא, העולה ופורץ על גדותיו, ופורץ לעולם החיצון. ״וההוד" זה בית המקדש״!

ח. דיר, כרם ובית

ומשגיבלנו לנפשותינו, את הארת הדרגות החלוקות שבמקדש, בידנו להשיג מעתה, את עומק ציוריהם של חכמים בפרשה:

״ועשו ארון עצי שטים״ (שמות כה, י) - מה כתיב למעלה? ׳ועשו לי מקדש׳ (לעיל שם ח). אמר הקב״ה לישראל, אתם צאני ואני רועה, שנאמר כו׳ ־ עשו דיר לרועה, שיבוא וירעה אתכם כו׳, אתם כרם ואני שומר, שנאמר כו׳ - עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בנים ואני אביכם, שנאמר כו׳ ־ כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, עשו בית לאב, שיבוא וישרה אצל בניו. לכך נאמר, ׳ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳"          (שמו"ר לד, ,ג).

ומבוכה ממלאת את לבנו, נוכח עירוב הפרשיות השנוי כאן. שהמאמר כולו הן עוסק ביציקת יסודותיו של מקדש, והגדרותיו הפנימיות. ומה טעם יסדו חכמים את דבריהם, על מקרא שעניינו ארון הקודש, לוחות העדות והתורה, ומציג את הדברים בנוסח של: "מה כתיב למעלה? "ועשו לי מקדש"?

ובר מן דין, עלינו ליתן את הדעת, ולהאיר את ההגדרות השונות האמורות כאן אצל מקדש:

׳דיר לרועה', ׳סוכה לשומר׳ ו׳בית לאב׳ - מה טעם נזקקו כאן חכמים לריבוי משלים מגוון כל

כך?

אלא שעמדו כאן חכמים על סתירת המקראות. שהכתוב הן עומד במצוות "ועשו לי מקדש", והפרשה כולה נועדה לפרש ולפרט ציווי זה, ומה טעם פתח הכתוב בציווי בניית הארון, שהינו תשמישי קדושה לתורה, ואין לו עניין, לכאורה, עם מצוות מקדש דוקא, שהלוחות הן טעונות ארון, גם אלמלא מצוות בניין המשכן (ראה דברים י, א)[2]?

והרינו למדים מכללא, שארון זה, שני דינים חלוקים נאמרו בו: שאמנם הוא נועד לשמש ארון לעדות, גם אלמלא מצוות הקמת מקדש. אבל עוד הלכה אחרת אמורה בו, שכשהוא עם העדות בתוכו, הוא נעשה החלק העיקרי מן המקדש עצמו. והרי זה לפי שתכלית המקדש הוא, השראת השכינה על ישראל. ואור זה נוגה ובוקע דוקא מבד דבריה של תורה, ועל דרך שנתבאר לפנינו (ועי׳ רמב"ן ריש הפרשה). שנמצא שתכלית בניית המקדש הוא, הנחת ארון העדות לתוכו. ועל שום הארון עם הלוחות הנתונים בו, הוא אכן קרוי: "משכן העדות" (שמות לח, כא, וע"ש ראב״ע)[3].

ומשנתבררה תכליתו של מקדש, חזרו חכמים לפרש ולפרט את יעדו החלוקים. ולדברנו, ביסודם, שניים הם: בית מקדש כאמצעי בלעדי והכרחי, להשראת שכינה של תורה על ישראל. זהו מעמדו, כאשר אין ישראל זכאין, שתשרה עליהם במישרין. וסוף יעדו הוא, להוות גילוי חיצוני, לתוקף ההשראה האלוקית השורה בפנימיות לבותיהם שלהם עצמן, משזכו והתרוממו לשמש בעצמן מדור לקדושה.

ודברים אלה, המחישום חכמים בציורים השונים. ציורים חלוקים, המבטאים תכליות שונות. הציורים של "דיר לרועה" ו״סוכה לשומר", מציירים את הבחינה של ישראל הזקוקים לקדושת מקדש, על מנת שדרכו תהא השכינה מצצת עליהם. המעמד של רועה ועזים, ושל שומר וכרם, הינו מצב של תלות חלוטה. הצאן נצרך החלטית לרועה, לשם קיומו, כשם שהכרם זקוק לשומר, כד להינצל מהפסד. בשני המקרים, ה׳קיתון׳ משמש מדור בלעדי ונצרך הכרחית לשכינה, שאלמלא הוא, היו ישראל מוצאים עצמן, חלילה, מרוחקים מעל שולחן אביהם לגמרי.

אלא שהדמוי לרועה וצאנו, מבטא את חלק העבודה שב׳עשה טוב׳, וכדרך פקידת הרועה, שהיא בקום ועשה ובפעילות יוצרת. הרועה הוא הדואג, שהצאן והבקר ירעו ויתדשנו. וחילופו בשומר הכרם, שתפקידו להוות חומת מגן לכרם, שלא יהא נפסד. ציור זה ממחיש איפוא את חלקי העבודה שב׳סור מרע׳. שבשניהם כאחד - ב׳עשה טוב׳ כב׳סור מרע׳ ־ נזקקין ישראל לשם שלמות עבודתם, להארת הגהת אורו של מקדש.

חלוק מהם ביסודו, הציור השלישי - ההמחשה של "בית לאב". חוט עבות של קירבה וחיבה, מקשר את הבנים לאביהם, גם בהיותם מרוחקים פיזית זה מזה, וגם בהיותם שרויים בנכר. ושם האב על בניו, בכל מקום שהם. הקשר העמוק הזה, אינו ניזון איפוא מן הקירבה הפיזית-ממשית. זוהי שייכות עמוקה, שאין למרחבי המקום שליטה עליה. ואף על פי כן "כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו". מדור האב בין בניו, אינה יוצקת קירבה מחודשת. אבל היא מביאה קשר פנימי עמוק זה, לכלל גילוי מוחצן חשוף. וזהו משמעות ה׳כבוד׳ שנקטו רבותינו כלפי מעמד זה. כי ׳כבוד׳ בכל מקום, הוא חשיפת המעלה הפנימית, ועיצובה בתבנית גלויה חשופה, וכפי שביארנו במקומות הרבה.

ט. זו הבושה

ומשאתאנו עד הכי, בידנו לפרוע הקפתנו בקנטרין תקילין. שעמדנו בתמיהה על עירוב הפרשיות השנוי בדברי התנא. שפתח ולימדנו: "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן", וסיים דבריו בהצגת תחינת הבקשה: "שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך". והפלאנו לתמוה על התבנית הכורכת הדברים זה לזה.

והנה מצינו הפלגת דברים אצל חכמינו, במעלה הבושה:

״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ (שמות כ, יז) - תניא, זו הבושה" (נדרים כ, א).

וסגולה ייחודית זו, הינה גם תנאי מרכזי והכרחי, בחלות שם ישראל: "שלושה סימנים יש באומה זו כו׳ ביישנין כו׳. כל שיש בו שלושת סימנים הללו, ראוי לדבוק באומה זו" (יבמות עט, א); ומי שנפשו חסרה מידה זו, אות הוא שלא עמדו אבותיו לרגלי הר סיני, ואינו ראוי להיות גר צדק.

׳בושת פנים׳ הינה איפוא הגילוי החיצוני, ליראת שמים פנימית יוקדת. זהו המצב, בו ההתקשרות האלוקית החפונה מלגו, פורצת, ומטביעה חותמה ואותותיה על פני הירא מלבר. והרינו מבינים מעתה את סודו של התנא, שקבע חלוטות: "בושת פנים לגן עדן"!

וכבר נתבאר לפנינו, ששני חלקי הבקשה - ״שתבנה עירך"; ״ותן חלקנו בתורתך" - משקפים את המעמדים החלוקים של הארת המקדש. הראשון מכיל את התחינה לתקומת בית הבחירה, למען ניאות ונתפרנס מזיו השכינה הממלאה את ההיכל מלגו. והאחרונה, מבטאה את השאיפה הכמוסה, שנהא זכין להשראת שכינה בלבותנו אנו, באמצעות התורה עצמה, ללא צורך בצמצום מקום דמקדש. במצב זה, אין המקדש מהווה ומשמש, אלא גילוי של כבוד, למעלה הפנימית הנסתרת.

והננו מזומנים מעתה, לטעום מעט מצוף ההקבלה ששנה כאן תנא. תכלית מתן תורה הוא "למען תהיה יראתו על פניכם", כמפורש בפרשה. שאין דיו לקב"ה ביראה החפונה בעמקי סתרי הלב. שהתורה מבקשת מעמנו מעמקים של יראה, שיפוצו ממסגרתן הפנימית, עד שיבואו לידי גילוי מוחצן מודגש, בתבנית של 'בושת פנים'.

וזה לעומת זה. אם היראה הפנימית מזכה אותנו, לבקש על בניין בית הבחירה כאמצעי להשראת שכינה. אבל מששבנו וזכינו עוד ליראה מוחצנת, יראה הפורצת מחיצות, דבר זה מזכנו לתבוע ממנו ית׳ גם כן, שנהא זכין למקדש דלעתיד, שעיקר תכליתו יהיה, לגלות את הכבוד, ולחשוף באיתגליא, את קשר הברית היצוק בין קב"ה לכנסת ישראל. והרינו שבים לשנות מעתה משנה כצורתה, ובהטעמה מלעיל:

"הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך".