"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות טו, א) - הדא הוא דכתיב (תהילים צג, ב): 'נכון כסאך מאז [מעולם אתה]', אף על פי ש'מעולם אתה' לא נתיישב כסאך, ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר, 'נכון כסאך מאז'.

"משל למלך שעשה מלחמה ונצח, ועשו אותו אגוסטוס. אמרו לו, עד שלא עשית המלחמה, היית מלך, עכשיו, עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין מלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח, ואגוסטוס יושב.

"כך אמרו ישראל, באמת, עד שלא בראת עולמך היית אתה, [ו]משבראת אותו, אתה הוא. אלא כביכול [היית] עומד, שנאמר חבקוק ג,ו], 'עמד וימודד ארץ'. אבל משעמדת [לנו] בים, ואמרנו שירה לפניך, ב'אז' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי, 'נכון כסאך מאז', ב'אז ישיר'" (שמו"ר כג,א).

עמדו חכמים על תבנית הביטוי, "אז ישיר". שהיה לו לכתוב לומר, כדרכו בכל מקום, 'וישר משה' [כמו, "ותשר דבורה" (שופטים ה, א); "וידבר דוד את דברי השירה הזאת" (שמואל ב כב, א)]. הביטוי 'אז', בא לבטא התחדשות בגופו של הזמן - 'אז', ולא קודם לכן. ומשמע, שלא היה הזמן הקודם, כשר לשירה, ועכשיו לבד, הגיעה שעתה. ואכן מפתיע, שלא אמרו ישראל שירה עם גאולתם, מיד בצפותם בפלאי היציאה ממצרים, אלא דוקא בשעת קריעת הים. אלא ודאי, לפי שעדין לא היתה שעתם מסוגלת לכך. וההטיה "ישיר", לשון עתיד, אף היא צריכה לפנים. ומשמע, שתוקף שירה זו, לא לשעתה בלבד יצאת, אלא ללמד לכל העתות שמכאן ואילך.

וביארו חכמים כאן, תורף דבר. שמיד עם בריאת העולם, אנו קורין בו, "ה' מלך גאות לבש וגו'" (תהלים שם א). אבל שתי מיני מלכויות הן, יש מלכות בלא 'כסא', מלכות שהיא מתוכנת בצורה של 'עמידה', והיא מבטאה מלוכה, שאין בה מן היציבות והקביעות החלוטה. וכזו היתה, כביכול, תכונת המלכות של קב"ה בעולמו מתחילה. אבל מ'אז', "משעמדת [לנו] בים, ואמרנו שירה לפניך", נתיצבה המלכות, ומכאן ואילך, קיבלה תבנית של קבע. "מקולות מים רבים אדירים משברי ים - אדיר במרום ה'" (שם שם ד). מכאן ואילך דוקא, נכונה המלכות בקיבעא, ומכח זה הוכשרה השעה לשורר.

ובדעתנו להאיר, את תבנית המלכויות החלוקות הללו. ומהו תבנית חידוש מלכות שנתחדש בשעת קריעת הים דוקא, שמכחו נתייצבה מלכותו ית' משלם. ובמה נתחלקו הגאולות ־ זו שביום ט"ו בניסן, וזו שעל הים - זו מזו. ומהן הכלים ששימשו להן לישראל, לעת קריעת הים דוקא, שזכו מכוחן, להכרה שלימה במלכות קביעא.

ב. שתי גאולות

והדברים מקבילים למהלכה של הגאולה עצמה. שאתה מוצא, שתי פעמים שנגאלו בהם אבותינו מן המצרים, האחת בט"ו בניסן, יום היציאה הפיסית מבית עבדם, והשנית כאן על הים. ושיור נשתייר בגאולה ראשונה, שהגם שישראל עצמם, ברי היה להם מפי משה, שיצאו לגאולה עולמית, אבל המצרים עדיין ציפו, לשוב ולכובשן תחת ידם. ורק על הים הובטחו ישראל החלטית, "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג). ונמצאת למד, שגם גופה של גאולה לא נכונה בקיבעא, אלא לסוף שבעה ימים על הים. אכן, הן פרעה עצמו, נתחבט אם לרדוף או שלא לרדוף. אבל היה זה מהלך מתוכן מאת ההשגחה, שתתרחש מהדורה חדשה נוספת, של תשועה מן המצרים, כמו שנאמר (שם שם ד): "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם". ובדעתנו לברר, את תכליתו של המהלך המפותל הזה.

ולכשנתבונן, נמצא קו בולט מבחין, בין ראשית מעשה הגאולה, בליל היציאה ממצרים, לסופה, בים סוף. והדבר מקופל במאמר חכמים דלהלן:

"שנו רבותינו: הקורא את שמע, צריך להזכיר קריעת ים־סוף ומכת בכורים, ב'אמת ויציב'. ואם לא הזכיר - אין מחזירין אותו. אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים ־ מחזירין אותו, שנאמר (דברים טז, ג) 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים'.

"ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף (שעל זו מחזירין אותו, ועל זו אין מחזירין]? אלא שיציאת מצרים קשה, שנאמר (דברים ד,לד): 'או הניסה אלוקים [לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי]' (שמו"ר כב, ג).

ולא נתפרש בדברי חכמים כאן כל הצורך, מה 'קושי' לפני המקום, כביכול, היה כרוך ביציאת מצרים. והדברים עשירים במקום אחר:

"'או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" ...אמר ר' אחא בשם ר' יונתן, מהו 'גוי מקרב גוי', כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי הבהמה - כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, כענין שנאמר: 'והקרב והכרעים' (מדרש שו"ט תהילים קיד, ו).

שישראל היו מעורין בערוות מצרים, כעובר האחוז במעי אמו. וכשם שאין עובר זה, יכול להיעתק משם, עד שיהא הרועה מושיט ידו, ונותנה לתוך מעיה של פרה, ושומטו בעל כרחו. כך ישראל במצרים לא היו זכאין לגאולה. ולא עוד, אלא שמעשה הגאולה, אף גרם להם להיות אחוזים 'צער', כמצוקתו של הילוד בשבת אמו על המשבר. אלא שהושיט הקב"ה ידו לקרבם של מצרים, ושמטם לישראל שלא מדעתם. וכבר נתבאר עניין זה בהרחבה, באסופות לפרשת בא ("על הגאולה ועל התמורה").

ובהמשכו של אותו מאמר, קובעים חכמים, שדבר זה עצמו, גרם, כביכול, אף צער לשכינה:

"למדנו, צער לנשמט (-ישראל), צער לשומט (-כביכול, לקב"ה עצמו) מניין? שנאמר (דברים ד, כ): 'ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים' - כאדם שהא נוטל את את האש (-מתכת מלובנת) מתוך הכור, שלא בצבת, ושלא בסמרטוטין ־ כביכול, כן עשה הקב"ה לישראל".

"צער לשומט"! ולהדיא נתפרש בדברי רבותינו ז"ל, שדבר זה מכונה: "קשה לפני הקב"ה":

"...כך גאולתן של ישראל, היתה קשה לפני הקב"ה. הדא הוא וכתיב: '[או הנסה אלוקים לבוא] לקחת לו גוי מקרב גוי' ...שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים - אם כן, לא היתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם" (שה"ש רבה ב, ב).

כי הבריאה הותותה לנהוג במידה של דין. והמידה מחייבת, שתקדם התעוררות עצמית, שתהא מכנת כלים, לשפיעת נהירת הארתו של מקום. אבל גאולת מצרים, נכונה כולה, כאמור, ב'איתערותא דלעילא' וזהו ביאור סוף דברי המדרש (שמו"ר הנ"ל):

"תדע שזו קשה מזו. שביציאת מצרים (כתיב שמות כ, ב) 'אנכי ה' אלקיך [אשר הוצאתיך מארץ מצרים]'; אבל בקריעת ים-סוף, אינו מזכיר את ה'".

לא ייחד איפוא המקום ברוך הוא את שמו, אלא על יציאת מצרים לבדה, לא על קריעת ים־סוף. מפני שהיא לבדה, ניתנה מידו הפשוטה של הקב"ה עצמו. ועל כן בה בייחוד, בא לידי גילוי, שפע ההארה של ה'אין סוף'.

ומתוך הדברים, הרינו למדים ממילא, שחלוקה היא קריעת הים, שכבר היו ישראל זכאין לה במידה, והיו כליהם נכונים, לעכל ולהכיל את שפעת אורה. אותה גאולה, כבר באת להם לישראל, מכח 'אתערותא דלתתא' דידהו.

ג. "עד חטמם"

ויסוד זה השריש לן ה'שפת אמת', שבקריעת ים סוף, הוצא אל הפועל, סוג מחודש של גאולה, הקרויה בלשונו: "גאולה בעצמות ישראל". כי אנו מוצאים במקרא, מהלך מפתיע, כהקדמה לקריעת הים:

"דבר אל בני ישראל וישובו לפני פי החירות" - וישובו לאחוריהם, לצד מצרים" (שמות יד, ב ורש"י).

מהלך מתגרה זה בפרעה, מה משמעו? ואם עצמו של מקרא, מאיר לנו את הדבר מנקודת מבטו של פרעה: "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (שם שם ג-ד). עדיין הוא טעון הנהרה, מנקודת המבט הישראלית. שאין לומר, שהמהלך כולו לא נועד, אלא אך להטעות את פרעה, ולהקשות את ליבו, שחיזוק הקב"ה את לב פרעה, אינו טעון חיזוקים נוספים. וכאן האיר ה'שפת אמת' עינינו בדבריו העמוקים:

"יש לומר טעם הענין, שיציאת מצורים היה נס שלא בהדרגה, והיא לשעה, ורצה השם יתברך שישאר גאולה זו בעצמות ישראל כו'. לכך ציווה שיחזרו ויעלו מעצמותם" (שפ"א בשלח תרל"א).

בתחילה, היה זה הקב"ה עצמו, שהעלם ממצרים בידו הגדולה, ב'איתערותא דלעילא'. ומתנת חנם זו, ככל שאר מתנה, אין לה קיום נצחי. החזירם איפוא המקום ב"ה למקום הימינו פרשו, לנקודת הראשית - לאותה פינה עצמה, שמשם הוציאם לא מכבר - פי החירות:

"פי החירות" - הוא פיתום. ועכשיו, נקרא: 'פי-החירות' על שם שנעשו [שם] בני חורין" (רש"י).  

והרינו עדים אם כן, למהדורה חוזרת, לגלגול מחודש של מעשה היציאה כולו, מנקודת ה'ראשית' שלו ממש. אלא שמעתה התחיל סדר גאולה מחודש. והוא חלוק מן הראשון, שהפעם, ישראל 'בעצמותם' עולים ממצרים - בכוחותיהם שלהם.

כי הבורח מבית עבדים, מתרחק והולך, כל עוד נפשו בו. וישראל, חוזרין וקרבים. והם יודעים מפי הגבורה, מה עתיד מהלך מופגן זה, לעדות עליהם. שכך נאמר להם להדיא: "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ וגו' וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם". והם אוזרים עוז להתגרות מופלגה זו במשעבדם העז, שנחת זרועו עדיין טרי בזכרונם. הליכתם זו, עזות נחישותם, ועוז בטחונם בצוויו של אל מוציאם, מגדירה את מהלכם זה, כ'איתערותא דלתתא'.

"'ויעשו כן' - להגיד שבחן, ששמעו לקול משה, ולא אמרו, היאך נתקרב אל רודפינן, [ש]אנו צריכים לברוח. אלא אמרו, אין לנו, אלא דברי בן־עמרם" (שם שם ד ורש"י).

ועל אותה שעה דווקא, נאמר (שם שם ח): "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", דוק.

ומהלך זה של גאולה, לא נשלם, עד שבאו ימה-סוף, ועד בכלל. שאף בשעה קשה שבקשות זו, לא פרץ החסד האלוקי, אלא לאחר שנתבעו להכנס לאיתנו של ים, "עד חוטמם" (שמו"ר כא, י). ורק לאחר שמיצו החלטית את כל אשר בכוחם שלהם לעשות, רק משבאו ליד מסירות נפש גמורה וחלוטה, הוא שזכו לנס.

ובדרכו זו, מפליא בעל 'שפת אמת' לבאר את המשך הפרשה:

"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שם שם י).

"ולכך, 'ויצעקו'. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שעור ־ למה יראו? אך כי ידעו, שעתה צריכין לגבור מעצמם. וזהו שאמרו (ראה רש"י שם יט) שהיו נתונין בדין, שעל פי דין נגאלו עתה כו'".

זהו פישרה של חרדה, שאליה נכנס כלל ישראל, בפתחו של ים. משום שעד לשעה זו, היו נישאים על אברות החסד האלקי בטהרתו, מסורים להשפעה אלוקית בלעדית, ששפעה עליהם בשופי ורוממה אותם בעצמה, ללא שום שותפות שלהם, ממצב הגלות. אבל עתה, נדרשו לגאולה "בעצמות ישראל". זהו מעמד חדש, ועמו נסיון ותביעה רוחניים חדשים, להתעלות נפשית עצמית. ומדהימה עוצמתו של נסיון זה: פרעה במלוא עצמתו, קרב ובא עליהם, והם מוקפים מכל עברים, בלא מנוס, והם נדרשים לאמונת אומן.

ומצב התעלות זה, בא לכלל ביטוי שלם באותה שעה, כשגברו על הטבעים, נהגו בים מנהג יבשה, ונכנסו למים "עד חוטמם".

ד. בין מקח למתנה

והרינו חוזרים וכופלים, את שכבר הארנו במקומות רבים, ששני מיני קניינים משמשים לו לאדם. מהם יש שהוא זכה בהם, בעמל יגיע כפיו. בנמרצותו. בחריצותו. והם פרי היזע הרב, שהשקיע בטיפוחם. נכסים אלה, הם אכן קניינו הגמור. שייכותם לו חלוטה, ואין לשום אחר בהם, דריסת רגל. ואחרים יש, שקיבלם במציאה, בירושה ובמתנה. נכסים אלו, אינם מבטאים את יכלתו, לא מביעים את סגוליותו, ולא חושפים את כחו. ועל כן, גם מידת שייכותם אליו קלושה. שתוקף הקניין שלו בהם, חסר ומשוייר. ומשום כך, קל לו לאבדם. שייכותם לו, עלולה לפקוע בהינף. שהרי אינו כשר להם, ולא זכאי בהם בעצם. ועל אחת כמה, המתנה. שכל מתנה, אינה אלא אשראי. שהנותן מעניקה לו מתוך תקוה צפונה, שהוא יוכיח במעשיו שלבתר הכי, ויצדיק למפרע את ההענקה. מתנה הינה איפוא חוב מעיק, התובע תשלומין כל שעה. ומפני שהיא מבעת הארת פנים מיוחדת של הנותן, על כן היא דורשת, מידה גדולה יותר של פרעון. כאן אין די בפרעון של ממון. כאן נדרש המקבל, למשהו מהותי ואישי יותר. הוא נתבע להשיב לנותן ולגמול לו, ביישותו. בהארת פנים חוזרת, בסבר פנים גלוי של הכרת הטוב. המקבל נדרש איפוא לאסור את נפשו בעבותות. הוא שאמר הכתוב (תהלים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל ־ אשריך וטוב לך"!

ואם כך הדבר במקחים גשמיים, על אחת כמה שכן, בקניינים רוחניים. כי עיקר מטבע הפרעון של קניינים שברוח, הוא היגע שבהתעלות פנימית. ואם במקח גשמי מוחשי, אין גוף הקניין פוקע, אם לא מילא המקבל, את רחשי לב וציפיות הנותן ממנו. אלא שחל קרע ביחס, וסבר הפנים נעלם. אבל קניין רוחני, שעיקרו בנוי על תשתית יגיעה של נפש, אם לא פרע המקבל את חובו, פג למפרע ופקע, תוקפו של הקניין עצמו.

ותבנית זו, מקפת את שתי הגאולות שזכו להן ישראל, בצאתם ממצרים. שכפי שנתבאר, נוסדה היציאה ממצרים על תשתית של חסד טהור. שלא היה ביד ישראל הכשר כלים תואם, להכיל שפעה של גאולה. "ואת עירום ועריה וגו'. ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערוותך ואשבע לך ואבוא בברית אותך" (יחזקאל טז, ז-ח). ו"חפזון שכינה", הוא שסלל את דרכה, והניף את ישראל בתנופה, מיוון מצולות, למעמד של אהבת כלולות (עי' מכלתא בא ז'). ושפע רוחני המוערה בנתיבות שכאלה, בהכרח קניינו דהה. כי תוקף קניין המתנה, כאמור, חסר ומשוייר. שייכותה למקבל אינה חלוטה, והיא עלולה לפקוע בקלות. אבל הגאולה שזכו לה על הים, שהיתה כאמור, גאולה "בעצמות ישראל", בודאי ראויה להקבע בלבותם, כיתד שלא תימוט.

ודבר זה, אכן בוקע ועולה להדיא, ממאמר חכמים בעניין:

"[ויאמינו בה' ובמשה עבדו]. אז ישיר משה" ־ הדא הוא דכתיב (תהלים קו, יב): 'ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו'. אמר ר' אבהו, אף על פי שכתוב כבר, שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר (שמות ד, לא), 'ויאמן העם', חזרו ולא האמינו, שנאמר (שם שם ז), 'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותך'. כיון שבאו על הים, וראו גבורתו של הקב"ה, היאך הוא עושה משפט ברשעים כו', מיד 'ויאמינו בה'. ובזכות ההאמנה, שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב, 'אז ישיר משה ובני ישראל' כו'" (בר"ר כג, ב).

כאן נתבאר, שלא היה כדאי בניסי מצרים המופלגים, ובפלאות היציאה, כדי לקבע האמונה בלבותיהן של ישראל. עד ששבו וחזו בנסי הים, והתעוררו להצביע באצבע, ולומר, "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב). ולדברינו, הדבר נובע, ממהות הכחות ששימשו לישראל, לעת הגאולה. כל עוד היו ישראל שרויים במצרים עד ליציאתם משם, ועד בכלל, לא היה בכוחם לסגל לעצמם, הכשר כלים מדידהו, שיכיל את הארת האמונה, ויקבענה בלבותם חלוטות. אלא שהקב"ה בהפלאת נסיו, השרה אותה עליהם שלא מדעתם, בלא עמלות ויגיעה עצמיים. קניין שכזה, בהכרח אינו החלטי, ולא בר קיימא. רק משהשקיעו ישראל מכוחותיהם שלהם, נפרצו בלבותם כלים רחבים, הכשרים להכיל את שפעה של גאולה. ומכאן ואילך, "ויאמינו בה'" - אמונה תקפה בלתי מעורערת, אמונת אומן בלתי נתיקה.

והרינו שבים לקרוא את המאמר הפונה קדים, בהגהת הנהרה:

"... כן אמרו ישראל, באמת, עד שלא בראת עולמן היית אתה כו' אלא כביכול [היית] עומד, שנאמר (חבקוק ג, ו), 'עמד וימודד ארץ'. אבל משעמדת [לנו] בים, ואמרנו שירה לפניך, ב'אז' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון".

שאינה דומה קבלת המלכות של שעת היציאה, לזו שבשעת קריעת הים. בתחילה, היתה זו מלכות בלא 'כסא', מלכות שאינה קבועה החלטית. בחינת 'עמידה'. ורק משבאו לים, שהיתה זו "גאולה בעצמות ישראל" -  "נכון כסאך מאז". מכאן ואילך דווקא, נכונה המלכות בקיבעא.

והדברים בוקעים מלשון חכמים במשלם:

"עד שלא עשית המלחמה, היית מלך, עכשיו, עשינוך אגוסטוס".

ו'עשיה' רבתא זו, באת ליד ביטוי במעשה השירה. מכאן ואילך, "ה' ימלוך לעולם ועד"!

ה. שיר דלעתיד

והארה זו, יש בה כדי לכלכל הבחנה אחרת, שמצינו בדברי חכמים. שלמאי דקיי"ל כבן זומא, ש"מזכירין יציאת מצרים בלילות" (משנה ברכות יב, ב) עולה ממילא, שאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח (עי' גמ' שם). אבל ביחס לשירה שעל הים, שנינו:

"תניא, אמר ר' מאיר, מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר, 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת' ־ 'שר' לא נאמר, אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה".

ומבדי הדברים אנו למדים, שלא יוכהה אורה של שירה זו, לא בימות המשיח, ואף לא בתחיית המתים. שגם אז עדין יהא בשירה זו, כדי להגיה ולהאיר.

והיפוכו של דבר, בזמן הזה. שדוקא הזכרת נס היציאה הוא עיקר: "הקורא את שמע, צריך קריעת ים סוף כו', ואם לא הזכיר, אין מחזירין אותו. אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים, מחזירין אותו".

מה סוד חפון, בשינוי סדרים מהופך זה?

ולאור מה שנחלנו, הדברים נקראים מאיליהן. השגותנו בהאי עלמא, שואבים כולן את השראתן הבסיסית, מפלאות נסי היציאה ממצרים. ואין הכרת המלכות שלנו, ועומק שעבודנו לבורא מושתתים, אלא דוקא על "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). שאין כלינו ערוכים להשיג את הארת המלכות, אלא מבעד לאספקלריא של ה'איתערותא דלעילא', שנבעה לנו אותה שעה. וכל הכלים שחצבנו וגיבלנו בקריעת הים, ובשאר עתות של גאולה, אינם מספיקין, אלא כדי לבצר מקום בתודעה, להכיל את שפע גאולת מצרים. אבל אורה של הגאולה העתידה ־ "שבעתיים כאור החמה" - יהא מבהיק כל כך, עד שיטשטש את עוצמת מאורעות היציאה, ויגמדם.

אבל אותן ההארות שזכו להן ישראל מכוחם הן, כגון אלו שבעת קריעת ים סוף, אותן הגהות של הנהרה שחצבום מליבותם, קביעי וקיימי לעולם. ואף ההוא עלמא דעתיד לאיתחדתאה בעת ותחיה, לא יטשטש את אור העבודה הפנימית הזו. והיא הנותנת. כי העולם המתוקן דלעתיד, שרשיו נטועים במעשה העבודה של כלל ישראל לדורותיהם, למן אהבת הכלולות של שעת יציאת מצרים, עד בוא עת דודים. עבודה ארוכה זו, היא המכנת את התשתית, לעולם המתחדש. וממילא אי אפשר, שמערכי עבודה הזו, יכהה אורם לעתיד. שהלא אדרבא, הם המהוים תשתית ושליבה, לנגוהות דאז[1].

והדברים מאירים.

(פורסם באסופת מערכות, שמות, עמ' רג-ריא)