^*השאלה

ראובן הלווה לשמעון 5000 ש"ח, וקבעו שבסוף החודש יחזיר שמעון לראובן את דמי ההלוואה. אולם כשהגיע מועד הפירעון דחהו לחודש הבא, וכך עשה מידי חודש בחודשו עד שכבר חלפה לה שנה, יום אחד נכנס ראובן לחנות אלקטרוניקה והתרשם לו ממבצעי החנות: בקניית מוצר אחד במזומן - המוצר השני בחצי מחיר (הזול מביניהם). אלא שלצערו לא היה בכיסו כסף מזומן. והנה להפתעתו רואה ראובן את שמעון הלווה, ובידו 5000 ש"ח, וכששאלו ראובן: מה לך פה שמעון? הלא אתה מדחה אותי כבר שנה שלימה, והרי בידך מלוא סכום ההלוואה? א"ל שמעון: אני מוכן לשלם, בתנאי אחד: שאשיב את ההלוואה ע"י מוצרי החנות שתבחר, שיהיו שווים את מחיר ההלוואה. לדוג': מחיר תנור-אפייה 3000 ש"ח ומחיר מחשב הוא 2000 ש"ח, וע"י מבצע החנות יוצא שאשלם 4000 ש"ח, והנה שווים האמיתי הוא 5000 ש"ח כמחיר ההלוואה. ראובן הבין שאילולי יסכים לעצתו של שמעון הלוווה - לא יזכה לקבל בחזרה את הלוואתו.

ויש לדון:

1. האם מותר ללווה להציב תנאי שכזה, או שעליו לתת את המעות עצמם?


2. במקרה שהמלווה כבר את המוצרים, האם אנו הולכים אחר שוויים האובייקטיבי של המוצרים, או אחר עלותם בחנות?

1. על הלווה לפרוע בזוזי היכא דאית ליה

נפסק בשו"ע^[1] (חו"מ קא, א) הבא לפרוע, אם יש לו מעות צריך לתנם לו, ואינו יכול לפרוע לו במטלטלי או במקרקעי, כיוון שבאו לידו מעות חייב להחזירם, אא"כ אין לו מעות לשלם, שיכול לתת לו קרקעות או מטלטלין. וזאת בניגוד לניזק (ב"ק ז) שלהלכה נפסק שיכול הוא לגבות באיזה אופן שירצה. יתר עליהם הפועל, שאפילו אין למעסיקו מעות, יכול הוא לומר איני זז מכאן עד שאקבל את משכורתי. דהיינו שעל השוכר למכור נכסיו ע"מ לתן את משכורתו של הפועל.

ממשיך השו"ע גבי לווה: אם אין ידוע לנו אם יש לו מעות אין משביעין אותו, ואפילו רואים בידו מעות ואומר הוא אינן שלי שאין משביעין. אבל מחרמין על כל מי שיודע שיש לו מעות. ואם אמר אין לי מעות ונמצא שקרן, עליו למכור נכסיו ולהביא מעות. ואם ניהדר אנפין למקרה דידן, הרי ששמעון עשה שלא כהוגן שהרי כיוון שיש בידו מעות עליו להחזירן.

1. חילוק בין הפסד למניעת ריווח

אמנם טרם הוכרע הדין, ועדיין יש מקום לצדד לטובתו של שמעון. וזאת ע"פ הגמ' (כתובות צב ע"א): יהודה שמכר שדה ללוי באחריות, וזקף עליו במלוה - דהיינו שקנה את השדה בהלוואה, ועליו ולהחזיר את דמי הפירעון למוכר - ויש לו אחריות שאם יבוא בעל חובו של המוכר ויטרוף את השדה, שישיב המוכר את כספו ללקוח. ובאמת כך היה, שבא הנושה וטרף את השדה מן הלקוח שהיה חפץ בשדהו, ומשראה לוי כי כלתה אליו הרעה, אמר לנושה: הילך את שווי השדה והשאר לי את שדי. כשרצה לגבות את דמי שדהו באחריות, מת המוכר והותיר יורשים. דא עקא, שהיורשים תובעים את דמי ההלוואה משדה לוי שזה עתה הציל מידי הנושה, ולעומתם טוען לוי: הרי אביכם חייב לי את אחריות השדה שטרף לי בעל חובו. אומרת הגמ' שהדין עם היתומים, שאילו היה כסף השדה בידם לא היה יכול הנושה לגבות את חובו, משום שמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי.

והרי שלוי נמצא קרח מכאן ומכאן - שאילו יתן ליתומים את דמי ההלוואה, לא יהיה לו ממה לגבות את האחריות כיון שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. אומרת הגמ', אי פיקח הוא מגבי להו ארעא, ואחרי שיתן להם את הקרקע, יגבה מהם את האחריות.

ולכאורה, הרי לוי הקונה הוא בעל חוב, וכיצד נותנים לו לגבות את חובו בקרקע ולא במעות? ע"כ השיבו התוס': במה דברים אמורים שחייב הלווה לשלם מעות כל אימת שיש לו? דווקא אם לא יהיה לו הפסד, אך אם יהיה לו הפסד בכך יכול לשלם גם במקרקעי או במטלטלי.

ומבדי הדברים היה נראה, שניתן ללכת לטובתו של שמעון במקרה דנן, שאילו יחזיר את הכסף לראובן יפסיד 1000 ₪, שיוכל לקנות ב-4000 ש"ח את מוצרי החשמל השווים 5000, ויוותר בידו עוד 1000.

אך אין הדברים נכוחים למבין, משום שיש הבדל בין שני המקרים: בגמ' בכתובות ההפסד הוא הפסד מן הקרן של הלווה והוי הפסד, משא"כ במקרה דנן שהוא מניעת רווח, ולא יקרא הפסד. וא"כ נפל פיתא בבירא.

1.  מחלוקת האחרונים במניעת רווח אם הוא בגדר של הפסד

בגמרא (ב"ב קכג) למדו חז"ל מהפסוק "כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר ימצא לו", ש"אין הבכור נוטל פי שניים בראוי כבמוחזק", ופירוש הדברים הוא שאין דין פי שניים נוהג אלא ברכוש ונחלה שהוא קיים ועומד כבר עכשיו, לאפוקי נכסים עתידיים העלולים ליפול בנחלה או בירושה. ופליגי אמוראי לגבי "מִלוה שעִמו", היינו אם הבכור לווה מאביו כסף ומת האב, וסכום ההלוואה נמצא בידו של הבכור - האם הוי ראוי או מוחזק ולכן נוטל חצי מסכום ההלוואה. ולא הוכרעה ההלכה, כפי שכתב מרן בשו"ע (חו"מ סי' רעח), שאם היה לאב מִלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם יטול פי שניים, הואיל וישנה תחת ידו או שמא הואיל ומחמת אביו יורשה ולכן יטול חצי ממנה. אך אם המִלוה היתה קרקע ממושכנת הרי הבכור נוטל פי שניים.

וכתב על זה הרב בעל קצות החושן: "הנה אע"פ שחייב לסלק ליה בזוזא, כיון דאית ליה פסידא יוכל לסלק בקרקע ויטול פי שניים, ואע"פ שלגבי בכור אין זה כי אם מניעת ריוח, אין לחלק בכך".

להלכה האחרונים מחמירים בזה, שאין לסלק במקרקעי או במטלטלי, אלא היכא דאית ליה פסידא ממש, וא"כ במקרה דנן:

1. אין שמעון רשאי להציב את התנאים הללו.


2. אם ראובן כבר קיבל את מוצרי החשמל, אין אנו הולכים אחר שווים האובייקטיבי אלא על פי עלותם בחנות כיום (לאחר המבצע), ולכן על שמעון להוסיף עוד 1000 ש"ח לראובן.

(פורסם באשכולות 483 # ויגש תשע"ט)