*השאלה

ראובן השכיר דירה לשמעון שלא היה אדם מן השורה. לאחר מספר חודשים ראובן ראה שההמחאות (ש'קים בלע"ז) שנתן לו שמעון חוזרות, מאחר שפשט את הרגל, עד שהצטבר חוב של 15 אלף שקלים. אמנם הוציא ראובן את שמעון מן הדירה, אך הבין שאת כספו - תמורת חודשי השימוש בדירה - ככל הנראה כבר לא יראה. יום אחד שח ראובן ללוי בעל המכולת על שאירע לו, ולוי השיב לו לפי תומו שאותו שמעון היה ספּק שלו למכולת ושהוא - לוי - חייב לשמעון 40 אלף שקל. ראובן קפץ על המציאה ואמר ללוי שישלם לו 15 אלף שקל על חשבון התשלום לשמעון. לוי ענה לו שהיה שמח לעשות זאת, אבל הוא מפחד מתוך היכרותו עם שמעון שהוא גברא אלמא, ויבוא למרות הכל לתבוע ממנו את כל הכסף ולכן לא רוצה לקחת סיכון.

האם ראובן זכאי לתבוע את חובו של שמעון כלפיו, מלוי שחייב לשמעון?

יסוד דין שעבודא דרבי נתן

המקרה שלנו קשור למושג המפורסם 'שעבודא דרבי נתן', שמובא בין היתר במסכת כתובות (יט ע"א). שם אומרת הגמרא, שאם מלוה אומר על השטר שלו שהוא 'שטר אמנה' - אינו נאמן. 'שטר אמנה' זהו שטר שנכתב כמו שצריך, רק שעוד לא ניתנה ההלוואה, ובו סמך הלווה על המלוה לשים את השטר אצלו ושלא יגבה ממנו עד שתהיה הלוואה. הגמרא שאלה מדוע המלוה אינו נאמן בזה, והשיבה שמדובר במקרה שלמלוה עצמו יש בעל חוב, ובכך שהניח את שטרו כשטר אמנה הוא מפסיד את בעל חובו שלא יוכל לגבות מאותו שטר חוב. ודין זה משום 'שעבודא דרבי נתן': אם ראובן חייב לשמעון ושמעון חייב ללוי, מוציאין מראובן ונותנין ללוי, שנאמר "ונתן לאשר אדם לו" - כלומר למי שהקרן שייכת לו, ולא למלוה הישיר שהוא עצמו משעובד למלוה הראשון, ושטרי החוב הם חלק משעבודו.

וכך גם פסק השו"ע בחו"מ (פו, א): "ראובן שנושה ק' בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן". ולפי זה במקרה שלנו תביעתו של ראובן כלפי לוי בעל המכולת נכונה, מאחר שיש כאן שעבודא דרבי נתן.

ויש להבין מה החידוש בדברי רבי נתן, הרי הגמרא בבא בתרא (קנז ע"א) אומרת שנכסי האדם נחשבים ערבים עבורו, שאם לא ישלם החוב ייגבה מהם, וא"כ למה יגרע חלקם של שטרי חוב לגבות מהם?

בכדי להבין את חידוש התורה נדון בהלכה נוספת. הגמרא בכתובות (פה ע"א) אומרת שאדם שמכר שטר חוב לחבירו ואח"כ מחל ללווה -מחילתו מחילה (כמובן שהקונה יוכל לתבוע אותו על שהפסיד אותו במכירה). ונשאלת השאלה, כיצד המחילה קיימת אחר שכבר מכר את השטר? אחד התירוצים הוא, שלדעת הרמב"ם והרי"ף מכירת שטרות היא רק מדרבנן ולא מן התורה, משום ששאין גופם ממון, אלא הם רק מהווים ראייה. ויוצא מכך שמי שמכר את שטרו הוא עדיין המלווה האמתי מן התורה ומחילתו קיימת.

הרא"ש במסכת כתובות (פרק ט סימן י) מביא הסבר אחר בשם ר"ת. לדעתו, מכירת שטרות חלה מן התורה, אלא שבהלוואה יש שני שעבודים. א. שיעבוד הגוף - שרובץ על גופו של הלווה חיוב לפרוע החוב. ב. שיעבוד נכסים - נגזר משעבוד הגוף; מאחר שיש לאדם חיוב של גופו להחזיר ההלוואה, נכסיו ערבים על פירעון החוב. ואומר ר"ת, שמדין תורה אפשר למכור רק את שיעבוד הנכסים שהוא ממשי ולא את שיעבוד הגוף שהוא מופשט. ומאחר שהמוכר לא מכר את שיעבוד הגוף, כאשר הוא מוחל עליו ללווה ממילא שיעבוד הנכסים שתלוי בשעבוד הגוף פוקע.

ותמה הריטב"א על הגמרא שהזכרנו, שהאומר שטר אמנה אינו נאמן בגלל שמפסיד את בעל חובו - מדוע לא יהא נאמן, מיגו דיכול היה למחול על שטר החוב ללוי, ובכך היה מפסיד את ראובן? ותירץ בשם הראב"ד דהכא ליכא מיגו, שכן דווקא במוכר שטר חוב לחבירו שעדיין יש כלפי המוכר שעבוד הגוף מצד הלווה אפשר למחול, אבל באומר שטר אמנה אין שעבוד הגוף כלפיו, אלא שעבוד הגוף עבר ישירות לבעל החוב הראשון משום שעבודא דרבי נתן, ולכן אינו יכול למחול.

והסביר הקצות (סי' פו ס"ק א) שאנו מבינים בכך את החידוש בשיעבודא דרבי נתן, שלולי התורה שאמרה "ונתן לאשר אשם לו" לא היינו יודעים שהלווה משועבד ישירות לבעל חובו של מי שהלווהו כאילו הוא בעצמו הלווהו, אלא היינו חושבים שהוא משועבד למי שהלווהו, וזה משועבד לבעל חובו.

ויש כאן חידוש גדול בדברי הש"ך (שם ס"ק יד) הנוגע לנידון דידן: לא זו בלבד שאם ראובן ירצה לתבוע את לוי הרשות בידו, אלא גם אם אינו יודע שלוי חייב לו - ללוי יש חיוב ללכת מיוזמתו ולהחזיר לראובן את הכסף, מאחר שהוא נחשב כבעל חובו ממש.

השו"ע (שם, סעיף ה) הוסיף חידוש גדול, שאם ראובן הלווה פרע את חובו לשמעון (המלוה הישיר שלו), במקום ללכת ללוי, בעל חובו של מלווהו, ועתה שמעון אינו רצה להחזיר ללוי את חובו - יכול לוי לתבוע מראובן את הכסף שוב, משום שהחוב מלכתחילה הוא כלפיו.

ומעתה במקרה שלנו, נמצא שלוי בעל המכולת אינו חייב לשמעון אלא לראובן, וראובן תובע אותו באופן ישיר. ולכן על פניו צודק ראובן בתביעתו.

כאשר חושש שייגבו ממנו פעמיים

אלא שיש לברר, האם אנחנו מתחשבים בטענתו של לוי, שהוא ירא פן שמעון יגבה ממנו שוב, וחושש שיינזק כספית מכך?

והנה בתשובות מיימוניות בסוף ספר נזיקין (סימן ז) מביא מקרה דומה. רחל נישאה לאחד שהמיר את דתו ושילמה לו כסף כדי שיגרשה. לאחר הגירושין תבעה ממנו רחל את כתובתה מפיקדון שהיה לו ביד אחרים מדין שעבודא דרבי נתן, ומחזיק הפיקדון השיב שהוא ירא להביא לה את הפיקדון משום שאותו משומד הוא אדם אלים שעלול לגבות ממנו שוב. והשיב על כך בתשובות מיימוניות שלא צריך להסתכן להחזיר הכסף ושיגבו ממנו שוב, וביסס דבריו ע"פ הגמרא בבא בתרא (קיז ע"ב) באדם ששמר על כספי פיקדון ובאו גנבים ואיימו עליו שאם לא יביא להם הפיקדון יהרגוהו, דקי"ל שאם הוא עשיר תולים שבאו הליסטים בגללו, ואם השתמש בכספי הפיקדון חייב, ואם הוא עני שאין לו כסף תולים שהם הגיעו מחמת הפיקדון ופטור. וקל וחומר, אומר בעל הגמ"י, במקרה של המשומד - שלפי דתם של הנוצרים אין דין שעבודא דרבי נתן וממילא יצטרך להפסיד אם ייתן לאשה הפיקדון - אינו חייב לתת לאשה ולהסתכן בכך. ולפי דברים אלו גם אצלנו יש מקום לקבל את טענת לוי שאם יפרע את חובו לראובן, שמעון עלול לגבות ממנו פעם נוספת.

מנגד, בשו"ת מהריט"ץ (סימן מט) כתב שאם אדם טוען שמפחד לתת למלווה של מלווהו שמא מלווהו יתבע ממנו שוב, אין מתחשבים בטענה זו, אלא ביה"ד יכתוב לו שטר שפרע, אבל לפרוע החוב בכל אופן חייב. ולפי זה במקרה שלנו לא יוכל לוי לטעון שמפחד שמא יגבו ממנו עוד פעם. ולכאורה דלא כדברי התשובות מיימוניות.

אמנם ביאר בשער משפט (סימן פו ס"ק י) שאין סתירה כלל, משום שהתשובות מיימוניות עוסק בפיקדון ואילו מהריט"ץ עוסק בהלוואה: בפיקדון הסיבה שפטור, משום שזה דומה לפיקדון שאנסוהו נכרים שיכול לתת להם ופטור, כמבואר בב"ב שם. וזה דווקא כשאונסים אותו על אותו פיקדון שקיבל, אבל בהלוואה דקי"ל מלווה להוצאה ניתנה והכסף שתובעים אותו לשלם נחשב הכסף שלו ולא הכסף שקיבל, צריך לשלם בכל אופן את הכסף למלווה הראשון.

ולפי דברי השער משפט, בנידוננו יוצא שיצטרך לשלם כי זו הלוואה.

אבל החזו"א הבין דלא כהשער משפט, ולדעתו אכן יש מחלוקת בין מהריט"ץ לתשובות מיימוניות. והסביר החזו"א, שיסוד הדין של שעבודא דרבי נתן הוא מדין השבת אבידה, שמאחר שלוי יודע ששמעון חייב כבר לראובן, התורה אמרה: מה אכפת לך לתת את הכסף ישירות לראובן, המלוה הראשון. ומאחר שיש בזה נימוק מוסרי, הפכה התורה את ראובן לבעל חובו של לוי, שהוא יהיה מלווהו האמתי ושזו לא תהיה רק השבת אבידה. ממילא אומר החזו"א, כשאין כבר את הצידוק המוסרי, כגון שמפחד שייגבו ממנו שוב, מלכתחילה לא יחול שיעבודא דרבי נתן - כמבואר כעין זה במסכת בבא מציעא (ל ע"א) שאם יש חשש שיפסיד כספו אם יתעסק בהשבת האבידה - פטור. ולדעת החזו"א זהו טעמו של התשובות מיימוניות שפטר את בעל הפיקדון, דלא כמהריט"ץ. ולשיטתו אין חילוק בין הלוואה לפיקדון.

למעשה

אם לוי חושש ששמעון יאיים עליו ויגבה ממנו שוב, יוכל לטעון קים לי כדעת החזו"א וכשיטת התשובות מיימוניות, ונוכל לפטור אותו מלשלם לראובן.