*השאלה

נכסי ראובן מוצלחים בעיר, ויש בבעלותו רכב יקר ומפואר. והנה הגיע עִתו לעשות את טיפולו השנתי כמשפט הרכבים. ראובן רצה להיות נוכח בשעת הטיפול ולוודא שהכל יבוא על מקומו ושלא תבוא עליו מִרמה, אך נבצר ממנו בשל אמידותו ועסקיו הרבים, ובלית ברירה שכר את שמעון שיטפל בכל העניינים תחתיו. מסר לו מפרט של הטיפולים הנדרשים, וזאת כמובן תמורת תשלום בסך 200 ש”ח, שמעון קיבל את הצעת העבודה, ניגש למוסך יחד עם המפרט ושהה שם עם הרכב עד תום הטיפול.

ויהי כבוא השמש, שב שמעון לביתו של ראובן, ולהפתעת שניהם התברר כי אחד מהטיפולים לא נעשה, והוא מאוד קריטי לתפעול הרכב. הבעייתיות היא שיש לחזור ולפרק את הרכב, מה שיאריך את זמן הטיפול לכמה שעות. ועלות הטיפול גם כן תתייקר ב-1000 ש”ח, מה שהיה עולה 200 ש"ח אילו נעשה בשעתו.

וכעת ראובן תובע את שמעון בבית הדין, כי מלבד דמי שכירותו שלא יקבל, אלא שעוד עליו לשלם 800 ש"ח עבור הטיפול. לעומתו שמעון טוען שהיה הדבר בשכחה ובגרמא, שלא הזיקו באופן ישיר כ”א באופן עקיף. ולכן תובע שמעון את דמי משכורתו.

1. האם ראובן יקבל את 800 ש"ח עבור דמי הטיפולים.


2. האם שמעון יקבל את 200 ש"ח דמי משכורתו.

א. פועל ששינה מדעת הבעלים

בדין פועל ששינה מדעתו של בעל הבית, מובא בגמרא (ב”ק ק ע"א) ונפסק בשו"ע (חו”מ שו, ג) :

נתן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד.

נחלקו הראשונים מי סופג את ההפרש שבין השבח המצופה לבין השבח שהיה בפועל?

לדוגמא: אדם נתן קלף בשווי 20,000 ש"ח לסופר, ע”מ שיכתוב לו ס”ת, וחלף עבודתו יקבל הסופר 70,000 ש"ח, על מנת ששומת הספר תעמוד בסך 140,000 ₪. בסופו של דבר עמד הספר בשווי 100,000 ש"ח. הנה צפי הרווח הכללי (נטו) של הבעלים היה אמור להיות 50,000 ש"ח, מה שבסופו של דבר עמד על 10,000 ש"ח. והשאלה היא, האם הבעלים יכולים לפגום את 40,000 ש"ח מדמי משכורתו של הסופר, או שאת דמי הוצאותיו^[1] של הסופר – הסופר יקבל, ורק לאחר מכן יעשה החישוב אם השבח יתר על הוצאה וכו'.

ותליא האי מילתא באשלי רברבי:

• רש"י (ב"ק ק ע"א) והרמב"ם (בפירוש המשניות שם פ"ט משנה ד) סבורים, שמניעת הרווח של הבעלים נדחית מפני הוצאות הפועל.


• לעומתם התוס' (ב”ק ק ע"ב) והרא"ש (שם פ"ט סי' יז) סבורים שהבעלים קודמים ליטול את סכום מניעת ריווחם, ורק לאחר מכן יקבל הפועל את כספו.

הסמ"ע (ס"ק ט) כתב שנחלקו בזה השו"ע והרמ"א, שכ"כ הרמ"א עפ"י הטור בהגה: "ומה שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה הוא בכלל הקרן, וחשבינן השבח (וההוצאה) בלא זה".

 וכעת נשוב אל הראשונות. מבואר שלרמ"א לא יתכן שהבעלים יפסידו את כספם, בשל רשלנותו של הפועל. א"כ במקרה דידן, כיון שראובן הוא המוחזק יכול הוא לומר קים לי כהרמ"א, ולא ישלם לשמעון את 200 ש"ח שסוכם בניהם.

ב. הפסדת משכורת פועל כשלא עשה עבודתו נאמנה

דרך נוספת נראה לצדד לטובתו של ראובן, ואף לשיטת השו"ע. כידוע שומר חינם הרוצה להיפטר חייב בשבועה שלא פשע, אך יש דברים שא"צ שבועה כמו על רכוש הקדש (ב”מ נז) 'וגונב מבית האיש ולא של הקדש'. הגמ' מקשה ע"כ מהברייתא:

בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם משנתרמה התרומה - נשבעין לגזברין, ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן. נמצאו או שהחזירום הגנבים - אלו ואלו שקלים הם, ואין עולין להם לשנה הבאה! - אמר שמואל: הכא בנושא שכר עסקינן, ונשבעין ליטול שכרן. - אי הכי נשבעין לגזברין? לבני העיר מבעי ליה! - אמר רבה: נשבעין לבני העיר במעמד גזברין, כי היכי דלא נחשדינהו. ואי נמי: כי היכי דלא לקרו להו פושעים. - והא נגנבו או שאבדו קתני, ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב! והכא נמי, נהי דשלומי לא משלמי - אגרייהו מיהא לפסיד! - אמר רבה: נגנבו - בלסטים מזויין, אבדו - שטבעה ספינתו בים.

מבואר, שפועל שלא עשה את עבודתו נאמנה, ברירת המחדל היא שהוא לא יקבל את דמי משכרותו (כ"כ הבית מאיר). פש גבן לברורי אם על שמעון לשלם לראובן את הוצאות הטיפול הנוסף.

ג. מבטל כיס חבירו היכא דסמך עליו

מובא בגמרא (ב"מ עג ע"ב): "אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט".

הריטב"א הקשה (הובא בשיטמ”ק שם): מדוע משלם על מניעת רווח? והלא קיי"ל המבטל כיסו של חבירו - פטור. ותירץ "מפי מורי שמעתי שחייב משום ערבות", אחד הנימוקים שנעשה ערב הוא 'בההיא הנאה דמשתעביד ליה גמר' שאפילו על מניעת ריוח ישלם.

לפי"ז כותב הנתיבות (שו, ו) והחת"ס, דאפילו פועל ששינה מדעת בעל הבית, מחוייב הפועל לשלם ואפילו מביתו כיון דסמך עליו.

אך אין לכחד, שהרבה חלקו ע"כ (בספר משפט שלום, אמרי בינה ועוד). וזאת משום שהרמב"ן (ב”מ קד) והרא"ש (ב”מ עג) ביארו את הסוגיא באופן אחר; גם הראשונים הנ”ל התקשו אמאי ישלם על מניעת ריוח? ותירצו "דמיירי שהתנה עימו שאם לא יקנה שימציא לו יין משלו", וכתבו שנקודת החידוש כאן היא שאין כאן משום אסמכתא.

להלכה נראה, שכיוון ששמעון הוא המוחזק, יכול הוא לומר קים לי כהרמב"ן וכהרא"ש, ולא ישלם לראובן את ההוצאות המיותרות.

(פורסם באשכולות 478 # חיי שרה תשע"ט)