^*השאלה

ראובן נכנס זה עתה לגיל המצוות. שמעון, דוֹד החתן רצה לתת לנער מתנה מיוחדת, שתוסיף תורה ויראה שמיים לאחיינוֹ, ולכן החליט לקנות לו ש"ס בבלי, וכדרך נותני מתנות כתב הקדשה בפתח הכרך הראשון.

לאחר כמה ימים, בשבת בר המצוה, מצא שמעון זמן בין הפרקים, וישב עם החתן בצוותא ללימוד משותף בש"ס החדש. אלא שלמרבה הצער נמצאו דפים לקויים וחסרים. במוצאי השבת לקח שמעון את הש"ס לבעל החנות במבוכה, וביקש ממנו להחליף את המוצר או להחזיר את דמי העסקה. אך השיבו בשלילה משום שכתב הקדשה בראשית הספר, ומעתה אינו יכול להשיבו לסוכן.

השאלה היא, האם יכול לטעון שמעון שהיה כאן מקח טעות, ולקבל מוצר אחר או לקבל את דמי העסקה?

1. טענת ביטול המקח

לכאורה לא היה מקום לדיון משום שהלכה ידועה היא בשו"ע (חו"מ רלב, סעיף ג):

המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפי' לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר.

אך הדברים אינם פשוטים כ"כ, משום שהמגיד משנה כתב (פט"ו ממכירה ה"ג), והובא בסמ"ע שם (סק"י) שאם יכול לבדוק את החפץ ולא עשה כן - הוי מחילה. דהיינו, שאם המום ניתן להבחנה מידית אין בטל המקח. ולפ"ז יש לדון האם מוטל על הקונה לבדוק את הסט לבדוק את הספרים קודם שקנאם.

אמנם, הפתחי תשובה (סק"א) כותב שבשו"ת הראנ"ח (ח"א סי' מ) דייק מדברי הרי"ף (ב"מ ל ע"ב) והרא"ש (שם פ"ד סי' ט"ו) והרמב"ם (הל' מכירה שם), דכולהו סבירא להו דלא כדעת המ"מ, משום שהם דייקו לכתוב שדווקא אם נשתמש בטלה ממנו טענת מקח טעות, ומשמע שכל שלא נשתמש אינו מפסיד. וכן דייקו מהריט"ץ (סי' רכה) והמל"מ (הל' מכירה שם) מפי כתבם של ראשונים נוספים.

הגדיל לעשות מהרשד"ם (חלק חו"מ, סי' שפה), שכתב, שלא ניתן אף לומר 'קים לי' כהמ"מ, דהכל חלקו עליו, ולכן "ודאי סברא זו סברא בטלה לגבי האי דינא". והוכיח דבריו מהשו"ע (שם, סעיף יח) לענין המוכר לחבירו שור שאין לו שיניים, ולא ידע הקונה עד שמת השור ברעב - "הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר את הדמים". וצ"ב, שהרי היה יכול לבדוק זאת, ומדוע אומר השו"ע שיש כאן טענת ביטול מקח. אלא ע"כ מוכח שהראשונים חלוקים על יסוד דברי המ"מ.

עם זאת, רבים מן האחרונים פוסקי זמננו נוקטים שיכול לומר המוכר 'קים לי' כהמ"מ. ולפ"ז, שאם בעל החנות מוחזק בתשלום על הש"ס יוכל לומר קים לי כהמ"מ שיש מחילה של הקונה.

אלא שעדיין יש מקום לצדד לטובת הקונה גם לפי שיטת המ"מ:

א. הפני משה, נכדו של מהראנ"ח, כתב שכל דברי המ"מ שאין טענת ביטול מקח הם במומים מצויים שעצם זה שלא בדק אין לך הוכחה גדולה מזו דסבר וקיבל, מה שאין כן במומים שאינם מצויים - שעצם אי הבדיקה אינה מוכיחה שהקונה מחל, אלא משום שאין הדבר נפוץ ולא העלה בדעתו. ומעתה ניתנים הדברים להוות עילה לביטול המקח, וה"נ בנידון דידן שדפים חסרים הם דבר שאיננו מצוי, שהרי רוב הספרים היוצאים מהדפוס הרי הם מתוקנים.

ב. אף את"ל שליקויים בהוצאת הדפוס הם דבר המצוי, הנה עפ"י דברי השבות יעקב (ח"ג סי' קסט) ושו"ת מהרש"ם (שבדרון; ח"ב סי' לה), עדיין יש מקום לבטל את העסקה, שכתבו שכל דברי המ"מ הם בבדיקה שאין בה טרחא ובנקל אפשר לבדוק. אך דבר שיש בו טרחא אין זאת עילה לומר שהלוקח מחל, והנה לעבור על הספר דף - דף הוא דבר שבטרחא.

נפק"מ, לדוגמה, בין חילוקו של הפני משה לחילוקם של השבות יעקב ומהרש"ם, היא באדם שקנה רכב ולא לקח אותו לבדיקה של מכון רכב. לפי דברי הפני משה, כיון שמצוי שישנם בעיות ברכבים הקונה מחל, אך לפי השבו"י והמהרש"ם כיון שיש טרחה בלקיחה למכון, אין הוכחה שהוא מחל.

ג. עוד כתב הפני משה, שאם ההפרש במחיר בין חפץ פגום לחפץ שאינו פגום הוא גדול מאד, אין כאן מחילה. והטעם הוא, שכל ההיגיון של המ"מ הוא שישנה אומדנא שהקונה מחל מכך שלא בדק, וכשההפרש הוא גדול לא סביר שאדם ימחל על כך.

וא"כ הרי לנו שלושה חילוקים שכתבו רבותינו האחרונים, ושלושתם פועלים לטובת הקונה, כי הימצאות דפים ריקים בספר אינה דבר מצוי, ויש טרחה בבדיקת כל דף ודף, וכן ההפרש בין ש"ס עם דפים ריקים לש"ס תקין הוא הפרש גדול, ומחמת כל זה לא סביר שהקונה ימחל, אפילו לדעת המגיד משנה.

1. כתיבת ההקדשה

אמנם הנתיבות (סי' רלב, סק"ה) כתב, שדברי המ"מ אמורים במקרה שהשתמש בחפץ הנקנה, שהשימוש הוי הוכחה על המחילה. וא"כ לכאורה כאן - אע"פ שהעובדה שלא בדק אינה הוכחה שמחל, וכנ"ל - אולם היות וכתב הקדשה שהיא פעולה בלתי חוזרת, שמא י"ל שהיה לו לבדוק היטב.

וניתן לדחות ע"פ מש"כ בתשובת הרא"ש (כלל קב סי' ז, הובא בב"י שם) באחד שמכר שמן לבית הכנסת ושלח את השמן ע"י שליח, ואותו שליח מילא את השמן במנורה, ואח"כ התברר שהשמן היה עכור ולא הבעיר כדבעי, ורצה שמש בית הכנסת לבטל את העסקה בטענת מקח טעות, והמוכר טוען שהיה לו לבדוק. ענה הרא"ש, דאע"פ שהיה ניתן להבחנה שהשמן עכור - א"א לומר שיש מחילה בעצם ההשתמשות, משום שהשליח הוא זה שמילא את השמן ולא השמש [אמנם אילו היה השמש ממלא לא היה ניתן לבטל את המקח]. ומוכח מדברי הרא"ש, שגם כאשר הקונה כבר נשתמש בחפץ, אם קשה להבחין במום - אין כאן מחילה. ונראה שהוא הדין לכתיבת הקדשה, שאין היא מבטלת את טענת מקח טעות, אף שכבר נשתמש, כיון שקשה להבחין במום שכזה.

בצירוף כל הסברות הנ"ל, ניתן לבטל המקח ויוכל שמעון להחליף את הש"ס.

1. תשלום עבור היזק המוצר

איברא, אף אם נאמר שיהא המקח בטל, יש לדון האם יהיה על הקונה לשלם למוכר תשלומים עבור הנזק שהפסיד מעצם כתיבת ההקדשה על הספר? בעלמא, הציור של מקח טעות הוא שהכסף נמצא ברשות המוכר, והמוצר הוא ברשות הקונה אלא שהוא שייך למוכר. אך כאן יש טענה מצד המוכר, שהזיקו בהורדת ערך הש"ס מעצם כתיבת ההקדשה ושוב לא יוכל להזדכות אצל הספּק על הש"ס הפגום. 

והנה, אילו קנה סט ספרים ולא כתב הקדשה והתברר שיש בו דפים לקויים, אלא ששפך עליו הקונה קפה - נפסק בשו"ע (סי' רלב, סעי' יג):

המוכר דבר שהיה מום בממכרו, ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו, פטור. ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום, מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה.

מבואר שהכלל הוא: אם נעשה בו דבר שהדרך לעשות בו אזי המקח בטל, אך אם עשה בו דבר שאין דרכו בכך אזי שאינו יכול לבקש מהמוכר לבטל את המקח.

ויש לדון האם בעצם כתיבת ההקדשה הוי דרכו או לא? לפום ריהטא היה נראה לומר שהוי דרכו, ויהיה פטור מדמי ההיזק. אלא שמדברי הרב בעל הפרישה (שם) יש מקום לחייב, שלדבריו הקריטריון הוא: אם המום היה יכול היה להיוודע לקונה או לא. וכיוון שיכול היה להיוודע לו הוי מזיק. ואם כן לשיטתו אע"פ שהמקח בטל, על הקונה לשלם למוכר.

אך לא משמע כן מהנתיבות (שם סק"ה) שתמה על דברי השו"ע: כיצד יש לחייב את הקונה בתשלום הנזק בדבר שאין דרכו לעשות. הרי בכה"ג שהמוכר ידע שיש מום והונה את הלוקח, מהיכא תיתי שיתחייב הלקוח? והקשה מהגמרא (ב"ק קיב ע"א) גבי יורשים שהניח להם אביהם פרה שאולה ולא ידעו שהיא שאולה ושחטוה - משלמים דמי בשר בזול, ואינם משלמים את דמי פרה חיה. ונשאלת השאלה, הרי היורשים הזיקו לשואל ומדוע לא ישלמו? התשובה היא, כיון שהיו משוכנעים שהפרה שלהם - אין לחייב אותם מדין מזיק. וא"כ יעלה ויבוא הקושי בדברי השו"ע, שכתב שהמוכר יכול לקזז את תשלום הנזק - והרי ברגע שהמקח התבטל, הקונה לא היה מודע לביטול המקח ולכן לא הקפיד בנזקי המוצר, ומדוע עליו לשלם?

ותירץ, שיש חילוק בין אונס דדמי לאבידה, לבין אונס דדמי לגניבה, כמבואר בתוס' (ב"ק כז). א"כ הכל תלוי במידת הרשלנות: אדם שעשה שימוש רגיל - הוי אונס גמור. אך אדם שעשה שימוש שאינו רגיל - זוהי רשלנות, ולכן עליו לשלם.

עולה מדברי הנתיבות, שאין שום הגיון לחייב את הקונה אלא כשנעשה מום שלא נעשה בשימוש כדרכו, משום דהוי רשלנות. אך שימוש שאדם עושה כדרכו והתברר בו מום – יש בידיעת המוכר שיכולים להיווצר נזקים, ומקבל על אחריותו את אחריות הנזקים. ומעתה יש לחלק אם יש בידיעת המוכר על המום או לא, שכאשר המוכר הוא מודע למום, הרי שהוא הונה את הקונה, ולא יקבל שום פיצוי בנזקי המוצר.

לסיכום

• אם הקונה השתמש במוצר בשימוש שאיננו סביר - גם אם המוכר ידע על המום, יכול המוכר לקזז את דמי הנזק.


• בשימוש סביר, הדבר תלוי:

• אם המוכר ידע על המום - גם אם הקונה יכול היה לדעת על המום, אינו יכול לקזז את דמי הנזק והוי מקח טעות (כשיטת הנתיבות).


• אם המוכר לא ידע על המום - אם הקונה היה יכול לשים לב למום באופן נורמאלי, אין הוא יכול לטעון מקח טעות, דהיה לו לבדוק ולא בדק. אך אם לא היה יכול להבחין במום, יכול לתבוע את ביטול המקח.

ולמעשה אם הקונה איננו מאמין למוכר שהמוצר היה תקין - אם עדיין לא שילם, אינו חייב לשלם. אך אם כבר שילם יכול המוכר לקזז את דמי הנזק. ובמקרה דנן, כאמור יש לשמעון טענת מקח טעות, ויוכל לקבל את כספו בחזרה. ולעניין התשלומין עבור המוכר, כיוון שהש"ס הגיע ארוז בתוך ארגז ולא יכול היה המוכר לדעת על המום, כיוון שיכול היה הקונה לבדוק את המוצר –  יוכל המוכר לקזז את דמי הנזק (כיוון שהמוכר הוא המוחזק). 

(פורסם באשכולות 485 # ויחי תשע"ט)