לאחר שיהודה נכשל בביאה אל תמר כלתו, הוא שולח את חירה רעהו העדולמי כשבידו גדי העזים כאתנן לאותה 'קדשה', בתמורה הוא מבקש לחלץ מידה של ה'קדשה' את המשכונות, שבהם גם החותם, דרכו ניתן לזהות את יהודה כמי שנכשל במעשה שאינו ראוי. כידוע, חירה אינו מוצא אותה בשום מקום והוא חוזר אל יהודה כשבפיו התוצאה:

וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

תגובתו של יהודה מובאת בפסוק הסמוך:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ

בפסיקתא זוטרתי [המכונה מדרש לקח טוב] מובאים שני פירושים הפוכים על המילים 'תקח לה': הפירוש הראשון, שה'קדשה' תקח לעצמה את הערבון, והשני - שחירה ייקח את הגדי אליה פעם שניה כדי שלא תוציא הערבון, ותגלה את קלונו של יהודה ברבים:

ויאמר יהודה תקח לה. מהו תקח לה? אלא כיון ששב רעהו העדולמי ואמר לו לא מצאתיה, אמר לו יהודה הזהר בעצמך אל תבקש אותה מעתה והערבון שבידה תקח לה יהי לה מעתה: פן נהיה לבוז. שאם תבקש אותה עוד הוא לנו בושה, שיאמרו שיהודה רועה זונות ומשלח סבלונות לזונות, שהרי אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה: וי"א תקח לה - הולך לה הגדי פעם שניה, פן נהיה לבוז שלא תאמר אין בהם אמונה:

בכל מקרה, על יהודה היה לבחור בין שתי אפשרויות גרועות, האחת בזיון כתוצאה מחיפוש ה'קדשה', או חשש מפרסום המעשה על ידי ה'קדשה' עצמה באמצעות החותם והמטה.

בעל הטורים על פסוקנו מציין להערת מסורה על המילה 'לבוז':

לבוז. ב' במסורת. פן נהיה לבוז. ונעוה לב יהיה לבוז (משלי יב, ח). לומר כי בשביל שעיוה יהודה לב אביו לומר הכר נא הכתונת בנך היא אם לא (לעיל לז, לב) היה לבוז, שאמרה לו הכר נא למי החותמת.

ואולי ניתן להוסיף נופך על דבריו של רבינו 'בעל הטורים'. בפסוק במשלי נאמר:

לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז.

אפשר שהפסוק משווה בין יוסף לבין יהודה. יוסף ויהודה נקלעו למצב דומה של מכשול באשה. יוסף עם אשת פוטיפר ויהודה עם תמר כלתו. בתחילת הדברים נראה היה כי יוסף שלא נכשל 'זכה' לקיתונות של בוז, ואילו יהודה שנכשל 'הצליח' להסתיר את קלונו. אולם בסופו של דבר יוסף שהלך בדרך ישרה עלה לגדולה כתוצאה מאותו קלון שקרי, ויהודה שסבר כי יוכל לכסות על מעשהו הוכרח להודות בו ברבים.^[1] ועל כך אומר הפסוק "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ" - זה יוסף, "וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז" - זה יהודה.

ואף על פי שבאותה השעה התבזה יהודה כשנודע ברבים על כשלונו, לדורות הפכה הודאתו: 'צדקה ממני' להיות סמל של לקיחת אחריות ותיקון המעוות. ואין לך כבוד גדול יותר מללמד לעולם כולו דרכי תיקון ותשובה.