אכילה בערב יום הכיפורים

מובא בברכות (ח ע"ב): "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין? אלא לומר לך, כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". לרבים מהפוסקים מפסוק זה נלמד שיש מצוות עשה מהתורה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה.

אמנם בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' ריב) כתב, שלאו דווקא אכילה מרובה, אלא אף כשמוסיף אכילה מועטת כדי לחזק את גופו בתשיעי, מקיים את המצווה, אבל לכל הפחות צריך להוסיף סעודה אחת של פת - שאם היה רגיל לאכול סעודה מרכזית אחת בפת שיעשה שתיים, ובזה יקיים את דברי השו"ע להרבות בסעודה. וכתבו המקובלים שבסעודה זו אם אוכל לשם שמים, יכול לתקן את כל האכילות שאכל במהלך השנה שלא לשם שמים ולתאוותו, ולכן יש להשתדל לאכול לשם שמים ביום זה.

רבי עקיבא איגר בתשובה (מהדורה קמא, סימן טז) דן האם גם נשים חייבות במצווה זו. מצד אחד זו מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, אך מאידך הפסוק הוציא את החיוב מלשון עינוי, ואולי יש מקום לדרוש כל שישנו בעינוי ישנו באכילה, כפי שהגמרא דרשה לעניין שבת -  כל שישנו בשמור ישנו בזכור, ולעניין מצה - כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ונשאר בצ"ע. ורבים מהאחרונים הכריעו שחייבות למרות שזו מצוות עשה שהזמן גרמא (עי' שו"ת כת"ס או"ח סי' קיב ועוד), מאחר שהרא"ש כתב שהטעם של המצווה לאכול בתשיעי הוא כי התורה חסה עלינו ורצתה שנחזק את גופנו לפני הצום ע"מ שנעבור אותו בצורה בריאה. ולפי זה - כפי שהגמרא בקידושין (לד ע"א) אומרת "גברי בעי חיי, נשי לא בעי?!" - כתבו האחרונים שגם לנשים יש חיוב לאכול.

ויש להקשות, שהרי יש מחלוקת תנאים אם דורשים טעמא דקרא. למשל בבא מציעא (קטו ע"א) על הפסוק "ולא תחבול בגד אלמנה" רבי שמעון דורש טעמא דקרא ואומר שטעם האיסור שמוציא לה שם רע בשכנותיה כשנכנס אליה כל יום לקחת את המשכון ולהחזירו, ולכן מגביל את האיסור רק באלמנה ענייה, ואילו רבי יהודה לא מחלק ואוסר גם באלמנה עשירה, וכך פוסקים להלכה, משום שלא דורשים טעמא דקרא. א"כ איך על דעת עצמנו אנחנו דורשים טעמא דקרא לחייב נשים?

החת"ס בתשובה (ח"ב סי' רנד) כתב שכל מה שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא זה לקולא, אבל לחומרא דורשים. והוא מביא דוגמא מכתיבת ספר תורה. השו"ע פסק ביו"ד (ער, א) שיש מצווה, אפילו בזמן הזה, על כל יהודי לכתוב ספר תורה. היום הרבה לא כותבים ספר תורה, ומתבססים על הרמ"א (או"ח תרנו) שכתב שאין חובה לבזבז למצוות עשה יותר מחומש מנכסיו, ולכתוב ספר תורה זו הוצאה מאוד יקרה שלא כל אחד יכול לעשות (מובא גם בפתחי תשובה שאפשר לכתוב ס"ת בשותפות, ויש מה לדון בכך). ושיטת הרא"ש (הל' ס"ת סי' א) שבזמן הזה יש מצוות עשה לכתוב ספרי קודש, ומדוע? הסביר הרא"ש שטעם המצווה של כתיבת ספר תורה זה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – ללמד וללמוד תורה. פעם שעיקר לימודם היה מהפסוקים המצווה הייתה לכתוב ספר תורה, אבל כיום, ביאר הרא"ש, שעיקר הלימוד הוא מספרים, יש מצווה לכתוב ספרי קודש. ואיך יכול להיות שהרא"ש בגלל שדורש טעמא דקרא מבטל את המצווה לכתוב ספר תורה? אומר החתם סופר שכוונתו הייתה שיש מצווה בנוסף למצוות כתיבת ספר תורה ולא במקום, וזה מאחר שלחומרא כן דורשים טעמא דקרא.

יש דיון נוסף באחרונים, לגבי חולים שלא צמים ביוה"כ מחמת שאסרו להם הרופאים, האם הם מחויבים לאכול בערב יום הכיפורים על אף שפטורים מהצום. השדה חמד אומר שיש להם חיוב כי אולי ירחם ה' והם יוכלו לצום ביוה"כ. הרב צבי פסח פראנק הביא את דברי השו"ע (סי' תריח) שחולה שיכול לאכול פחות מכשיעור ביוה"כ (באכילה - ככותבת הגסה, בשתייה - רוב רביעית^[1]) צריך לעשות כך. ולכן אומר הרב פראנק, חולה שיכול לאכול פחות מכשיעור זה נחשב שהוא מתענה, מאחר שהגמרא ביומא (פ ע"א) אומרת שהעינוי מתבטל רק אם אוכל ככותבת הגסה, ומשום כך גם מחויב לאכול בערב יום כיפור. וע"ע בכת"ס שם.

ריצוי חברו

במשנה (יומא ח, ט) נאמר: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיְרַצה את חברו", וכן נפסק בשו"ע (או"ח ריש סימן תרו). אנשים חושבים שיש שני מסלולים: בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אבל הברכי יוסף כתב שזה לא נכון, וכל עוד לא כיפר על העניינים של בין אדם לחברו, זה מעכב גם על הכפרה של בן אדם למקום. ולכן כל אדם שיש לו איזו קפידה עם חבירו יש לפייסו, ואם פגעו בו יש לו למחול. בגמרא בראש השנה (יז ע"א) כתוב "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו". הקב"ה עושה מידה כנגד מידה, ולכן מי שמוחל לחבירו מובטח לו שמוחלים לו.

ידועה המחלוקת בין האחרונים באדם שדיבר על חבירו לשון הרע והוא אינו יודע על כך, כיצד צריך לרצות אותו. החפץ חיים כתב (כלל ד אות יב) שצריך ללכת אליו ולגלות לו שדיבר עליו סרה ולבקש מחילתו, כי בלי זה הוא לא יוכל למחול לו, שכדי למחול צריך לדעת על מה מוחלים. ואילו בשם רבי ישראל סלנטר מובא (בכמה מקומות, עי' בספר אז נדברו ח"ז סי' סו) שבמקרה כזה עדיף שלא יספר לו כלל כדי שלא יצער אותו. האחרונים דנו לכאן ולכאן כיצד להכריע בזה, ויש כמה חילוקי דינים בזה.

הדלקת נרות

לגבי הדלקת נרות של יוה"כ, המשנה בפסחים (נב ע"ב) אומרת שהיו מקומות שנהגו להדליק והיו מקומות שנהגו שלא להדליק, ואמרה שם הגמרא ששניהם לדבר אחד התכוונו – למנוע מתשמיש המיטה. וכפי שביאר רש"י: "האומרים להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר, והאומרים שלא להדליק סוברים כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאווה לה". וכן הביא זאת מרן השו"ע (תרי, א) שהיו שני מנהגים בעניין. הירושלמי אומר שמנהג להדליק יותר משובח, אבל כתב המרדכי דמאחר שזה רק מנהג אין מברכים על ההדלקה, והסביר בשו"ת הרדב"ז משום שאנחנו לא מברכים על מנהגים. למשל, הגמרא בסוכה (מד ע"א) אומרת שלא מברכים על חבטת ערבה כי זה רק מנהג נביאים.

אבל הרא"ש כתב שמברכים על הדלקת נר של יוה"כ. והסביר שכמו שהמצווה להדליק נר שבת נלמדת מ"וכבדתו" - שיש מצווה לכבד את השבת - וזה חלק מכבוד שבת, כך יש מצוות כבוד יום כיפורים, כפי שהמשנ"ב הביא (תרי ס"ק ט) שלומדים מהפסוק מ"קדוש ה' מכובד" - זה יום הכיפורים. ומאחר שיש ביום הזה מצווה של כבוד יו"ט, אומר הרא"ש שצריך לברך על ההדלקה הזו, שאינה מבוססת רק על מנהג, אלא על פסוק. למרות שהגר"א והפרי חדש כתבו לא לברך משום ספק בברכות להקל, וכן נהגו כמותם התימנים, הרבה אחרונים אמרו שהמנהג לברך וכך נהגו האשכנזים ורוב הספרדים. ובנות אשכנז נהגו לברך שהחיינו בהדלקת הנרות, והן צריכות להיזהר במה שכתב המשנ"ב (תריט, ס"ק ד) שבברכת שהחיינו הן מקבלות את כל דיני יוה"כ כולל חמשת העינויים, והן לא יכולות להתנות על כך שלא מקבלות. ולכן אם רוצות לברך שהחיינו יש להן לחלוץ את נעליהן לפני הברכה, וכן ולהדליק את כל הנרות לפני הברכה, כי אסור להן להדליק אחר שבירכו. בנות ספרד אינן מברכות שהחיינו, אלא באות לביה"כ ויוצאות בברכת שהחיינו שאומר החזן בכל נדרי.

(פורסם באשכולות 474 # וילך שובה תשע"ט)