*השאלות

ישנם משקעים הבוחרים לרכוש עסקאות נדל"ניות בחו"ל, דהיינו רכישת בתים והשכרתם, והבירוקרטיה נעשית ע"י חברות שונות המתווכות בתמורה לתשלום. ועקב פערי השעות שבין הארצות, ישנה מציאות שבא"י השבת כבר בעיצומה, ובתפוצות טרם נכנסה. ויש לדון בכמה שאלות:

• האם מותר לעשות כן לכתחילה?


• במידה ויש איסור - האם העסקה תבוטל?^[1]


• במידה ולא תבוטל העסקה - האם זה יכול להוות עילה לאחד הצדדים לבטל את העסקה?


• האם מותר להשאיר אתר מכירות באינטרנט פתוח בשבת (בכה"ג שהאתר אינו בשפה העברית, ואין מכשול ליהודים בדווקא, והפניה תתורגם ללקוחות שאינם יהודים)?


• האם ניתן לעשות עסקת בורסה טרם השבת, אלא שהקניין בפועל נעשה בשבת?^[2]

1. ביטול עסקה בגין איסור

מובא בגמרא (ביצה לז ע"א) וברמב"ם (פכ"ג מהל' שבת הי"ב) שאסור לעשות את כל פעולות מקח וממכר בשבת, גזירה שמא יכתוב שהוא איסור תורה. אך האם עצם האיסור מהווה עילה לביטול העסקה? בהל' מכירה (ל, ז) כתב הרמב"ם והשו"ע (חו"מ קצה, יא. ובסי' רלה, כח) ד"המוכר בשבת אע"פ שמכין אותו, מעשיו קיימים".

הנתיבות (רח, יב) תמה על כך, הא קיימא לן כרבא, הסובר "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני" (סוגיית הגמ' בתמורה ד סע"ב ואילך, עיי"ש). וא"כ מדוע אין אומרים שהואיל ונעשה איסור, יבוטל המעשה?

ויישב, שכלל זה תקף, אך ורק אם במידה ונבטל את המעשה יתוקן האיסור ממילא, אך כאשר הוי 'מעוות לא יוכל לתקון' - אין המעשה בטל. לדוגמא: מכירת קרקע לנכרי בא"י - באם ונבטל את העברת הבעלות, האיסור יעלם - בכה"ג אומרים שהמעשה בטל. אך כאשר אדם מבשל בשבת, שהאיסור לא יוכל להיעלם אם נאסור את התבשיל^[3] (לאחרים) - אין אומרים שהמעשה בטל. וה"נ במקרה דנן, במכירה וכו' אין האיסור בעצם החלת הקניין, אלא גזירה שמא יכתוב. ודומיא דהמבשל בשבת, שאין אומרים שהמעשה בטל.

1. ביטול עסקה מחמת דיני שליחות

הגמ' (ב"מ י ע"ב) דנה כיצד חצר קונה, והועלתה הצעה שהוא מדין שליחות. אך הקשתה הגמ', א"כ היאך ייתכן שהחצר קונה לגנב, הרי אין שליח לדבר עבירה! ותורצו ב' תירוצים: רבינא אמר, שכאשר אין השליח בר חיובא אין אומרים אין שליח לד"ע. ורב סמא תירץ, שכאשר אין השליח בעל בחירה אין כלל זה תקף.

וא"כ חצר דלאו בת חיובא היא, וגם אין לה בחירה ודעת - השליחות קיימת אע"פ שישנה עבירה. ולעניין הלכה, פסק הרמ"א (חו"מ קפב, א) כדעת רבינא, ואילו הש"ך פסק כשיטת רב סמא. ובמקרה דנן ניתן לומר, דתליא מילתא בב' התירוצים: לרבינא - שהמדד הוא אם השליח בר חיובא או לא - הרי שאינו בר חיובא, כיוון שטרם נכנסה השבת והשליחות קיימת. ואילו לרב סמא שהקריטריון הוא האם יש בחירה לשולח - בנידון דידן יש בחירה, ובטילה השליחות. ובזה יִוודע אפוא, שלרמ"א העסקה אינה בטילה, ואילו לש"ך העסקה בטילה. אמנם גם לדעת הרמ"א עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור, האם מותר לעשות כן לכתחילה.

1. בגדר 'אינו בר חיובא'

ובאמת נראה לומר, שיש צד לאסור אף לשיטת הרמ"א. דאיכא לספוקי בגדר דאינו בר חיובא, האם מה שאינו בר חיובא הוא באופן מקרי - כמקרה דנן, דלא נאסר על היהודי שבתפוצות איסורי שבת, הואיל וטרם נכנסה השבת. או שנאמר, דכיון ששייך אצלו איסורי שבת באופן כללי - שפיר הוי בר חיובא,^[4] ותתבטל השליחות. ונראה שנחלקו בזה רבנן בתראי: הגאון רע"א בהגהותיו (חו"מ סי' רח) דן באדם שנשבע שלא למכור חפץ לחבירו, ולאחר מכן מינה שליח למכור לו את החפץ - האם השליחות תקפה? הדבר תלוי בגדר "אינו בר חיובא"; אם נאמר כהצד הראשון, הואיל והשליח אינו הנשבע הרי אינו בר חיובא, והשליחות תקפה. אך אם נאמר כהצד השני, סו"ס גם השליח שייך בכלל הלכה זו דמוזהר על לאו דשבועה, והשליחות תתבטל. הגרע"א נוטה לומר כצד ב'.

והנה בשיטמ"ק (ב"מ י ע"ב) הקשה על דברי הגמ' (ב"ק כב ע"ב) השולח את הבערה ביד חש"ו פטור דאין שליח לד"ע - מדוע לשיטת רבינא (דלעיל) פטור, הרי כיון דחש"ו אינו בר חיובא, השליחות בטילה ויתחייב המשלח?^[5]

ותירץ הנתיבות (קפב, ביאורים א; שמח, ביאורים ד; וכך כתבו כמה אחרונים), שישנם שני סוגי שליחות:

1. שליחות שבמהותה היא האצלת כח והרשאה מהמשלח לשליח לפעול פעולות קנייניות שיש בהם חלות של דינים (כגון גירושין, קידושין, הפרשת תרו"מ), ובשליחות כזו בעינן שיהיה השליח בר-דעת ובן-ברית.


2. שליחות שמהותה הוא ייחוס הפעולות עצמן אחר המשלח (כגון הטבלת כלים, בניית מעקה וכדו'). במעשים אלו תועיל שליחות בקטן ובגוי, כי אין צורך במסירת כח מהשליח למשלח אלא רק ביצוע הפעולה.

יש לכך כמה וכמה הוכחות. מקצת מהן: א. המחנה אפרים (הלכות שלוחים סי' יא) כתב בשם הפר"ח, שניתן לברך על טבילת כלים שמטביל גוי, אע"פ שאינו מטביל בעצמו, היות והגוי הוא כידו. ב. בשו"ע (או"ח רסא, א; שמב, א) נפסק, שבזמן בין השמשות של ערב שבת מותר לומר לגוי להדליק נר לצורך שבת ושאר מלאכות שהן לצורך מצוה. והביא המג"א (רסג, יא) בשם מהר"ם, שאשה ששכחה להדליק נרות ונזכרה בבין השמשות, תאמר לגויה שתדליק עבורה, והיא (היהודיה) תברך. מבואר שיש שליחות בגוי באופן זה. ג. כתב המג"א בהלכות פסח (סי' תמו סק"ב), שהמוצא חמץ ביו"ט, אע"פ שכופה עליו כלי ואינו יכול לשורפו, יכול לומר לנכרי שישרפנו לו. והקשה הגרע"א (בהגהותיו שם), שנמצא מבטל בזה מצות תשביתו, שהרי יכול הוא לקיים מצות תשביתו אם ימתין לשורפו במוצאי יו"ט, אך לפי המבואר התשובה בזה, שהנכרי הוא כידו לענין זה, ונמצא ששלוחו הוא בעצם המעשה.

מעתה, שואל הנתיבות: קי"ל דאמירה לנכרי שבות היא (שבת קנ ע"א ועוד), כלומר איסור דרבנן בלבד, ואם כנים הדברים שיש ייחוס פעולות ומעשים למשלח אף בשליחות נכרי - מדוע אמירה לנכרי אינה אסורה מן התורה בשבת?

וכדי להבין את התירוץ לקושיא זו, נקדים דברי הקצות המפורסמים (קפב, א; שפב, ב) בביאור דברי התורי"ד (קידושין מב), שדווקא ב"מידי דעשייה" שייך מושג של 'שליחות' - היינו בפעולה ומצוה שעיקרה הוא שיתקיים תכליתה של המצוה (כגון גיטין וגירושין). אבל בדבר שאין בו עשייה, אלא שחל ממילא בגופו (כגון הנחת תפילין) - לא שייך כלל דין שליחות.^[6] לכן אם מינה שליח שיניח תפילין עבורו - אכן הפעולה ה'מעשית' של קשירת התפילין ע"י השליח מתייחסת אחר המשלח, אבל מה שנעשה ממילא - עצם הנחת התפילין על הגוף, אין בה שליחות, ונמצא שהשמלח קשר תפילין על ראשו וידו של השליח ולא על גופו שלו. ועיי"ש בקצה"ח בהרחבה.

1. הגדרת איסור המלאכה בשבת

על בסיס הגדרה זו נוכל להבין דברי האחרונים (בית מאיר, אה"ע ה, ד; שו"ת חת"ס, או"ח סי' פד; וע"ע שם ח"ו, ליקוטים כד) בענין איסורי שבת: יש לחקור מה נאסר בשבת - האם הקפידא שלא יתבצעו פעולות ומלאכות בשבת, או שעיקר הקפידא הוא שגוף האדם ישבות בשבת. נפק"מ - כשגופו שובת למרות שמתבצעות הפעולות.

והנה מותר להניח סיר מער"ש שיתבשל בשבת, דאע"פ שנעשית מלאכה הרי גופו שובת, ומבואר שהצד השני הוא הנכון, שהחיוב הוא שגופו ישבות. לעומת זאת, גוי ששבת חייב מיתה, שהקפידה התורה עליו 'יום ולילה לא ישבותו' (סנהדרין נח ע"ב). לפ"ז, כאשר שלח שליח לעשות מלאכה עבורו בשבת, הגם שהפעולות התבצעו 'על ידו' (מדין שליחות), אך סו"ס לא עשה מלאכה בגופו, ולכן מן התורה אין איסור אמירה לגוי, ולא נאסר אלא מדרבנן.

והדברים מפורשים בשו"ע (רסג, יז), דמי שקיבל עליו שבת מבעו"י, מותר לומר לחבירו שטרם הכניס את השבת לעשות בעבורו מלאכות שבת, ואין בזה איסור משום שהוא עצמו שובת וזה מה שנקבע לגבי איסורי שבת. וא"כ לדברי האחרונים הנ"ל - בכל השאלות בהן עסקנו, כגון להפעיל אתר וכדו', מותר לכתחילה.

אלא שרע"א (בשו"ת, מהדו"ק סי' קנט) חולק על כך. בשו"ע (או"ח שלט, ד; יו"ד שה, יא) נפסק, דאין פודין בכור שחל פדיונו בשבת, הואיל ודמי למקח וממכר. ובתרומת הדשן (סי' רלג; הובא במג"א שלט, ח) הקשה, מדוע לא יתן הכסף לכהן מע"ש ויתנה עמו שלא יקנה אלא בשבת? ותירץ, דאמנם היה ניתן לעשות כן, אלא שתהיה בעיה שלא יוכל לברך, כיון שנתן לו הכסף, ויפסיד את הברכה. רעק"א דוחה זאת ומוכיח באריכות שטעם איסור משא ומתן בשבת אינו בעצם הפעולה

(כדברי האחרונים דלעיל), כי אם בעצם חלות הקניין, ולכן לפי שיטתו נאסר מדינא לפדות הבן גם אם יתן את הסלעים מע"ש. הרי שלדעת הגרע"א בכל השאלות ששאלנו - אסור לעשות כן.

ברם, כמה אחרונים דחו את דבריו, ולהלן אחת מהראיות: קי"ל (עירובין לו ע"א) שצריך להניח עירוב תחומין במקום שביתתו, ובעינן שתהא סעודה הראויה לבעליה (כיכר של הקדש אינה מועילה כעירוב). לכן מבואר בגמרא שם, שאם אמר "כיכר זו היום (בערב שבת) קודש, ולמחר חול (בשבת תהיה מחוללת על מטבע)" - לא מהני, משום שהעירוב נקנה בין השמשות, ובין השמשות ספק הוא, ומספיקא מעמידין על חזקתו שהכיכר נשארת קודש כפי שאמר "ככר זו היום קודש" ואסורה באכילה, ונמצא שאין לו עירוב ראוי. אך אם אמר להיפך: "היום חול ומחר קודש" - מהני, מאותו טעם, שבבין השמשות נשאר חול ואינו יוצא מחזקתו. ולדברי רע"א קשה, איך בכלל אפשר לומר "היום כך ומחר כך", הרי נמצא שמקדיש או פודה בשבת? מכאן מוכח, שאם האמירה נעשתה מע"ש אין איסור שההקדש או הפדיון יחול בשבת.

להלכה נראה, שרוב האחרונים מכריעים כדעת הבית מאיר והחת"ס (ע"ע שו"ת תורת חסד מלובלין, או"ח סי' יג-יד, ובאור שמח פכ"ג מהל' שבת הי"ב), ולכן יש להתיר במקום צורך ע"פ שאלת חכם.

(פורסם באשכולות 471 # כי תצא תשע"ח)