* השאלה

הגיע בין הזמנים, ובאה העת לצאת ולנפוש. ראובן ומשפחתו יצאו לטיול בצפון, ושכרו להם 'צימר'^[1] בקרבת המקום. ילדיו הקטנים של ראובן השתעשעו להם לתומם בחדר שבו נפשו, ושיחקו בכדור. דא עקא, שאחד הבנים הרחיק לכת - זרק את הכדור בחזקה ושבר את הנברשת היקרה שבגובה התקרה. משנודע לבעלים על המאורע, אץ רץ לתבוע את התשלומין מהמשפחה הנבוכה [מדובר בשלא חתמו הצדדים על הסכם חיוב במקרי נזק].

כעת עומדים השניים ותוהים, האם מוטל על ראובן לשלם לבעלים בגין הנזק שעשה בנו? והאם חייב לשלם את מלוא סכום הנברשת? מיד החלו לישא וליתן עם מי נוטה הדין, וזהו תורף מלחמתם:

1. חיוב קטן מדין 'מזיק'

השו"ע (חו"מ סי' תכד, ח) פסק ע"פ הגמרא (ב"ק פז ע"א) דחרש שוטה וקטן שחבלו באחרים פטורים, ואף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעה שחבלו בהם לא היו בני דעת. וכן כתב (סי' שמט, ג) גבי קטן שגנב, שמחזירים קרן הגניבה לבעלים אם הוא בעין. ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שהזיק. ואילו חיוב תשלומין על אבי הקטן לא זכר השו"ע. אמנם, על מנת שלא יזיקו הקטנים באופן כרוני, כתב השו"ע (סי' שמט, ה) דראוי לבית דין להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה. וכן אם הזיקו שאר נזקים.

איברא, שמצד הדין אין חיוב תשלומין לקטן בתורת 'מזיק', אך מהיות טוב שיתפייס עם הניזק לשם כפרה, על פי דברי הרמ"א (או"ח סי' שמג).^[2] סיבה נוספת שטוב שיעשה לפנים משורת הדין, היא ע"מ שיתפייס עם חברו, ומטעם זה אפשר שיעשה פשרה עִמו ולא דווקא שישלם את כל הסכום, כי אם במה שיתרצה להתפייס.

1. חיוב מדיני שומרים

אלא שיש לדון האם יש לחייב את ראובן מדינא, ולא רק בתורת פשרה, מדין שוכר.^[3] קיי"ל דאע"פ ששוכר פטור באונס - חייב בפשיעה. ובמקרה דנן נמי, עצם זה שלא שמר ראובן על בניו, ולא מנע מהם מלשחק בדירה - הוי פשיעה.

אך היה מקום לפטרו, מדין 'בעליו עמו'.^[4] בגמרא איתא (ב"מ צה ע"א) דאם בעליו של החפץ נתן שירות לשואל,^[5] והיה ג"כ שאול בשעת השאילה, דפטור מחיובי השמירה,^[6] אע"פ שלא היה עמו בשעת הנזק.^[7] ונחלקו אמוראי (בגמ' שם) האם פְטור ד'בעליו עמו' אף בפשיעה או לא. השו"ע (שמו, א) פסק כדברי הרמב"ם דפטור אף בפשיעה. בהמשך הגמ' שם, ניתנה עצה לשואל הרוצה להיפטר מחיובי שואל, שיבקש מן המשאיל שישרת אותו בדבר מה, כגון שישקהו מים (קודם שימשוך החפץ) ועי"ז יפטר מדין 'בעליו עמו'. וכ"פ השו"ע (שמו, ג).

ומבדי הדברים, היה ניתן לפטור את ראובן מתשלומי הנזק, שהרי בעלי הצימר מציע את שירותו ללקוח בשעת השכירות, בעצם אמירתו "כל דבר שתזדקק תקרא לי" וכדו', ומהני כדברי השו"ע שם:

שאל הבעל, ונתרצה להיות שאול לו, אע"פ שלא התחיל במלאכת השואל בשעת משיכת הפרה, אלא מזמין ומכין עצמו ללכת, חשיב שפיר עמו במלאכתו. אבל באמירה שאומר להיות שאול לו, ולא הכין עצמו למלאכתו, לא הוי שאלה בבעלים.

 וא"כ יחד עם שכירות הדירה וחפציה, בעל הצימר אף הוא שכור בעצם מתן שירותו, ומדין 'בעליו עמו' יפטר ראובן מתשלומי הנברשת.

1. 'בעליו עמו' בשליחות

יש לתת את הדעת בדין בתי מלון שהבעלים עצמו אינו משרת את הלקוחות, אלא שולח שליחים ועובדים - האם דין זה תקף?^[8]

והנה איבעיא היא בגמרא (ב"מ צה) "האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי - מהו? בעליו ממש בענין וליכא, או דילמא שלוחו של אדם כמותו ואיכא"? והגמ' תולה את צדדי הספק במחלוקת תנאים, ועלה בתיקו. הרמב"ם והשו"ע (שמו, ו) כתבו שבשאלה ע"י שליח אין דין 'בעליו עמו' תקף.^[9] וז"ל מרן השו"ע:

האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, אינה שאלה בבעלים, שנאמר: "אם בעליו עמו" - הבעלים עצמם ולא שליח.

אם כן, מהרמב"ם והשו"ע עולה, שיתחייב ראובן בנזקי בניו בבית מלון. אמנם, הרמ"א חלק, והביא את דברי הטור (ס"ט בשם הרמ"ה) דשייך פטור של 'בעליו עמו' אף כששלח הבעלים שליח. ונמצא אפוא, שאם השוכר מבני אשכנז - יכול לומר קים לי כהרמ"א ויפטר, ואם השוכר מבני ספרד - חייב לשלם.

אך תתכן מציאות שגם לרמ"א יהיה חייב, שהרי מצויים עובדים נכרים בבתי המלון, וקיי"ל דאין אומרים שליחות בנכרים.^[10]

1. חילוק בין שליח לפועל

אמנם יש מקום לפטור (אפילו לשיטת השו"ע) וגם כשהעובדים הם נכרים, על יסוד דברי המחנה אפרים (הל' שלוחים סי' יא) שכתב לחלק בין פועל בשכר לשליח בחינם, ע"פ הגמ' (ב"מ צו) והשו"ע (חו"מ סי' שמו, ו) וז"ל:

אמר לעבדו הכנעני: צא והשאל עם פרתי, הרי זה שאלה בבעלים, שיד העבד כיד רבו.

ומדייק מכאן המחנ"א, דאע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו בשליחות נכרי, עדין יש מקום לפטור מדין "יד עבד כיד רבו", וכיון שלגבי הבעלים אומרים דין 'בעליו עמו' - ה"נ גבי פועל אומרים 'בעליו עמו' מדין דעבד ידו של הבעלים הוא.

אלא, שהגאון רע"א (בגליון השו"ע שם) כתב שדבריו צ"ע, שכל מה שמצינו דין זה הוא בעבד כנעני דייקא, ולא בפועל המקבל שכר. אך עדיין יכול ראובן השוכר לומר קים לי כהמחנה אפרים.

1. כיצד מוגדר שירותו של המנהל

עם כל זה, יש צד לחייב את ראובן מפן אחר. במשנה (ב"מ צח ע"ב) מובא, שאם השואל ביקש לשאול פרה ע"י עבדו של המשאיל ושילחה ומתה - חייב השואל לשלם למשאיל.

והקשו התוס': מדוע חייב, הרי יד עבד כיד בעלים ויפטר מדין 'בעליו עמו'!? ותירצו, שיש לחלק מי הוא היוזם לשלוח את הפרה ע"י העבד של המשאיל; כאשר המשאיל שילח את הפרה ביד עבדו מיוזמתו - אומרים יד עבד כיד רבו. אך כאשר השואל ביקש שישלח לו את הפרה - אין אומרים יד עבד כיד רבו, ובלשון התוס': "משום שהוא כשואל ממנו שתי פרות דעבדו כפרתו דמי". לכן בכה"ג לא אמרינן יד עבד כיד רבו, משום שהעבד עצמו נכלל אף הוא תחת המושג 'שאול'.

א"כ יש להסתפק בעובדים נכרים - האם השירות שהם נותנים הוא מיוזמתם, או מיוזמת בעל המלון? אם נאמר שמיוזמתם באים לעזור ללקוחות, הרי שמשכיר השוכר שני דברים, את החדר ואת השרות של העובדים, ולפ"ז לא יפטר השוכר מדין 'בעליו עמו', דאין אומרים יד העבד כיד רבו בכה"ג.

ונראה שיש מקום לחלק בין סוגי העובדים - בין עובדי שרות הניקיון והמלצרות,^[11] לבין מנהל בית המלון, שבין היתר אחראי לדאוג לסיפוק רצונם של הלקוחות. אם נגדיר ששירותו של המנהל הוא כיתר צוות המלון, הרי שהמשכיר שוכר 'שתי פרות', ולא יפטר מתשלומין. אך אם נגדיר שפעולת המנהל מוטלת על הבעלים,^[12] רק שהבעלים שולח מנהל שיטפל בעניינים במקומו, והריהו כיד רבו, כי מיוזמת הבעלים נשלח - א"כ ראובן פטור.   

ולדינא נראה, שאין להוציא מידי ראובן המוחזק, ומהיות טוב שיעשו בניהם פשרה.

(פורסם באשכולות 470 # שופטים תשע"ח)