השאלה

ראובן ושמעון אינם 'ידידים', בלשון המעטה. יום אחד ראובן ראה את שמעון מכה את יהודה ללא סיבה, הלך ראובן ודחף את שמעון ובכך הציל את יהודה. בדחיפתו שבר ראובן את רגלו של שמעון. עתה שמעון תובע את ראובן לדין תורה, על דמי הריפוי וביטול ימי עבודתו בעקבות השבר שגרם לו ראובן. ראובן טוען ששמעון הכה את יהודה שלא בצדק, ושבדחיפתו זו רק רצה להגן על יהודה מפני שמעון. ביה"ד בדקו ומצאו כי ראובן לא הפעיל כח מיוחד כדי להציל את יהודה, אלא כח סביר שמשתמשים בו במקרה כזה. אמנם שמעון טוען כלפי ראובן: וכי כה 'צדיק' אתה, שנחלץ להציל תמיד את המוכה מיד מכהו? ברור לי שהסיבה שהכית אותי היא כי אתה שונא לי מתמול שלשום, ולכן ניצלת את ההזדמנות להכותני.

נשאלת השאלה, עם מי הדין?

תשובה

הגמרא בב"ק (כז ע"ב) מספרת על אותו בור מים שהיה משותף לשני בני אדם, והסיכום ביניהם היה שבכל יום אחד מהם ישאב. יום אחד שאב ראובן ביום של שמעון. גער בו שמעון, מדוע הוא שואב שלא בזמנו, ולא השגיח בו. לקח שמעון את מקל המעדר והכה את הגזלן. רב חסדא שאל את רב נחמן, האם באמת יכל להכות אותו וענה לו רב נחמן שכן. המשיך רב נחמן ואמר, שאפילו למי שסובר (רב יהודה) שאין אדם עושה דין לעצמו, כשיש הפסד ממוני, עושה אדם דין לעצמו לכולי עלמא ולא צריך לטרוח ללכת לבי"ד.

בשו"ע (חו"מ ד, א) נפסק כרב נחמן, שגם בלא הפסד עושה אדם דין לעצמו, לפי הכלל שהלכה כרב נחמן בדינים. וזו לשונו: "יכול אדם לעשות דין לעצמו. אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יכול להציל בענין אחר) (טור). אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין". הרמ"א מוסיף, שלא יחבוט בו יותר ממה שצריך.

מה הכוונה ש"אין בו הפסד"? מסביר הנתיבות שהכוונה שאין וודאי הפסד, כגון באדם שגנבו לו מטלטלים, ואם יחכה עד שבי"ד יגבו בעצמם הגנב עשוי למכור אותם, אבל באחד שנכנס לבית של חבירו ולא רצה לצאת, אסור להכותו שהרי אין אפילו חשש הפסד, אלא ילך לביה"ד.

מקור הדברים

כתוב בתורה (דברים כה, יא-יב) "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו.  וקצותה את כפה לא תחוס עינך". אשה שראתה אדם מכה את בעלה והלכה לעזור לבעלה וביישה את השני, הדין הוא ששׁמים את הבושה שלו וככה צריכה לשלם לו. הגמרא הסבירה שחייבת כיוון שיכלה להציל את בעלה בלי לבייש את השני, אבל אם לא יכלה בדרך אחרת באמת פטורה.

וכתב הרא"ש (פ"ג דב"ק סי' יג) על סוגיא זו: "וכן הדין אם אדם רואה שמכין את אביו, או בניו, או אחיו, והכה את המכה כדי להציל קרובו, פטור, כמו אשה המצלת את בעלה, אם אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר".

מבואר, שאם לא הייתה אפשרות אחרת להציל את בנו פטור, שכן עביד איניש דינא לנפשיה, בדיוק כדין שנאמר בגמרא לגבי אשה שפטורה, אם לא הייתה לה אפשרות אחרת להציל את בעלה מיד מכהו, מלבד לשלוח ידיה במבושיו.

הרא"ש המשיך וכתב: "וכן אם רואה אדם שישראל מכה את חבירו, ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה, אע"פ שאין מכהו מכת נפש, מותר להכות המכה להפרושי מאיסורא".

ושאל הסמ"ע (סימן תכא): אם הרא"ש כתב שמותר להכות כל אדם כדי להפרישו מאיסור, למה הקדים וכתב שאם אדם רואה מישהו מכה את בנו מותר לו להגן על בנו, כמו שראינו שאשה יכולה להגן על בעלה, לכאורה זה מיותר לגמרי, שהרי מותר לפי דבריו להגן על כל אחד ולאו דווקא על בנו?

וכתב הסמ"ע, שיש כאן נפק"מ לדינא בדברי הרא"ש, שאם זה אדם שבד"כ אינו מציל אנשים אחרים שרבים, ורק עכשיו רוצה להציל - הדין יהיה שאסור לו להציל, כי מן הסתם בגלל שנאתו הוא מכה את המכה ולא כדי להציל. מה שאין כן בבנו, אחיו ואביו, שגם כשאין דרכו להציל אחרים, מותר לו להצילם בהכאת המכה. ולפי דבריו הוא הדין בענייננו, כשרואה שהשונא שלו הוא המרביץ. אם המוכה הוא קרוב משפחתו, יהיה מותר לו להציל את קרובו, גם אם אין דרכו להציל, אבל אם המוכה הוא אדם זר - תלוי אם מתכוון להפרישו מאיסור או שמכה מחמת שנאתו.

אנו רואים שהיתר התורה להכות אדם כדי להפרישו מאיסור תלוי בכוונתו של אדם, ולא רק בתוצאה של עצם זה שהפרישו מאיסור, והיכן מצינו מושג כזה?

אכן מצינו בכמה מקומות שלא מסתכלים רק על תוצאת המעשה, אלא על המחשבה וה'דרך' שהובילה לכך. נביא מספר דוגמאות לכך:

1. ביבמות (לט ע"א): אבא שאול אומר שאדם המעדיף לייבם ולא לחלוץ, בשביל ממון, נוי, או דבר אחר, הרי זה פוגע באשת אחיו וקרוב בעיניו שהוולד ממזר. כלומר, כל מצוות ייבום זה לשם מצווה, אבל אם אדם מתכוון לצורך דבר אחר זו אשת אח.


2. החפץ חיים כתב, שמותר לומר לשון הרע לצורך, כדי למנוע מחבירו הפסד, כגון שבא לעשות הסכם עם רמאי. החפץ חיים סייג שכל ההיתר לומר לשון הרע הוא דווקא שמתכוון לשם מצווה, אבל אם רוצה לרכל יהיה אסור.


3. בגיטין (ס ע"א) נאמר כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לומר בע"פ, דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ומשום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" התירו לכתוב את התורה שבע"פ. אמנם כתב בשו"ת חתם סופר (חלק או"ח סי' רח), כי "כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות (פ"א מי"ג) נגיד שמא אבד שמא, ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן".^[1]


4. בשו"ע יו"ד הלכות נידוי (סימן שלד סעיף יט): זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי. וכתב הרמ"א שלעצמו הכוונה שלא עשה לכבוד התורה, אלא בשביל להרוויח ממון שיתן לו המנודה כדי להתיר נידויו.

הלכה למעשה

הסמ"ע העיר בסוף דבריו, שמדברי השו"ע נראה שחלק על ההסבר שנתן הוא עצמו ברא"ש, שכן לא חילק אם המציל רגיל להתערב בדר"כ בריב בין שני אנשים, ומשמע שלמחבר אין חילוק בין מה כוונת המציל. א"כ, כיצד השו"ע יסביר ברא"ש את החילוק בין קרוב משפחה לאדם זר?

ביאר החת"ס, ע"פ הגמרא בסנהדרין (פה ע"א), כי לאו של "לא יוסיף להכותו" - שאסור להכות אדם מישראל - נאמר דווקא בעושה מעשה עמך, אבל אם זה יהודי שעושה איסורים החייבים עליהם מיתה, המכה אותו אינו עובר על הלאו הזה.^[2]

אמר א"כ החת"ס, כי הנפק"מ בהסבר דברי הרא"ש, לפי השו"ע, תהיה באדם הרואה מישהו מכה את קרובו שאינו שומר תורה ומצוות, שלפי הרא"ש מותר לו להכות המכה כדי להציל קרובו, אפילו שהמכה אינו עובר על לאו, כי כשמישהו מכה קרובו זה כאילו הוא מכה אותו, ומותר לאדם שמכים אותו לעשות דינא לנפשיה ולהציל עצמו. ואילו באדם זר מותר להכות המכה רק אם עובר על לאו כשמכה, וסיבת ההיתר היא כדי להפרישו מאיסור, אבל אם המוכה אינו שומר תורה ומצוות, אין לאו למי שמכה אותו, ולאור זאת אין עוד את ההיתר להכות המכה כדי להפרישו מאיסור.

ולכן בנידון דידן, לדעת הסמ"ע, אם ראובן הכה משנאה ולא כדי להפריש מאיסור, יהיה חייב לשלם את כל הנזקים שנגרמו לשמעון, ואילו לדעת השו"ע אין חילוק, ובכל מקרה כשהציל, וראו ביה"ד שנקט פעולה סבירה יהיה פטור.

(פורסם באשכולות 457 # אחרי קדושים תשע"ח)