שאלה

מקרה א': אדם החנה את רכבו במקום האסור בחנייה בצורה שקשה להבחין בו, וכצפוי אדם אחר לא הבחין במכוניתו והתנגש בה. ב"ה לא היה נזק בנפש, אבל היו נזקים לשתי המכוניות, והתברר כי קיים ביטוח חובה בלבד לרכבים, וכל אחד מהם תובע מחברו את הנזק שנגרם למכוניתו. השאלה מי חייב - הרכב החונה או הרכב הפוגע, וכמה יהיה התשלום?

מקרה ב': שתי מכונית נוסעות אחת אחרי השנייה במהירות המותרת, ובעל המכונית שמאחור שומר מרחק נסיעה כדת וכדין. לפתע המכונית הקדמית עוצרת עצירה פתאומית ללא הצדקה, בצורה שעל פי חוקי הפיזיקה המכונית מאחורה אינה יכולה להספיק לעצור, ומתנגשת במכונית הקדמית, ובכך נגרם נזק לשתי המכוניות. גם כאן יש ביטוח חובה בלבד לרכבים, והשאלה תהיה גם כן מי יהיה חייב - בעל הרכב הפוגע או העוצר, ומה יהיה התשלום?

תשובה

נפתח במקרה הראשון. לכאורה, יש לנו כאן דין בור הכתוב בתורה (שמות כא, לג-לד) "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו". בור הוא תקלה ברשות הרבים, שהעושה אותה חייב בנזקי התקלה. וגם במקרה שלנו, באדם שמחנה את רכבו במקום האסור לחנות בו לפי התקנות, בצורה שלא ניתן להאשים את הפוגע, שהרי לא היה ניתן להבחין ברכב החונה, יהיה בזה דין של בור.

ויש כאן שני דינים:

א. הרכב הפוגע פטור מנזקי הרכב החונה, וזה ע"פ המשנה בב"ק בפרק המניח (ג, א), שם נאמר: "המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור". דין זה גם נפסק בשו"ע (חו"מ תיב, א) "המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים". לפ"ז גם ברכב שלא ניתן היה להבחין בו, יהיה פטור הפוגע מנזקי הרכב החונה.

ב. בעניין הנזקים שגרם הרכב החונה לרכב הפוגע – בעל הרכב החונה יהיה פטור. ומדוע?

על הפסוק "ונפל שמה שור או חמור" דרשו חז"ל במסכת ב"ק (נג, נד) "שור ולא אדם חמור ולא כלים". כלומר, מהתורה אין חייבים בבור על נזקי כלים ומיתת אדם. ודין זה נפסק בשו"ע (חו"מ, תי, כא) "נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו פטור, שנא' ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא נתמעט אדם אלא ממיתה, אבל אם הוזק בו חייב. אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו". כלומר, אם אדם זרק קליפת בננה באמצע הרחוב ואדם אחר החליק בה וגם התלכלכה לו החליפה – המזיק פטור על נזק החליפה, כי על נזקי כלים פטור בבור. ולפי זה לא יוכל הרכב הפוגע לתבוע הרכב החונה את הנזק לרכבו, דהוי נזק לכלים. יש לסייג ולומר שאם היה ביטוח לרכב החונה, והחברה משלמת את הנזק, וודאי שיוכל בעל הרכב הפוגע לתבוע את חברת הביטוח, אף שמדין תורה הרכב החונה פטור, משום שחברת הביטוח מתאימה עצמה בחוזה לחוקי התעבורה, ולפי חוקים אלו צריך לשלם לרכב הפוגע, וקיי"ל "כל תנאי שמממון חייב", כמבואר בגמרא בב"מ (סד ע"א) "מתְנה שומר חינם להיות כשואל", למרות שמדין תורה פטור מגניבה ואבדה.^[1]

נעבור למקרה השני. גם כאן ברור שהנהג שעצר הוא פושע. ועל דין זה כתב השו"ע (חו"מ שעט, ב) על פי הגמ' בב"ק (לא ע"א): "היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו חייב. ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד פטור. ואם עמד לתקן משאו אע"פ שלא הזהירו פטור, שטרוד היה ולא היה יכול להזהירו".

השו"ע כתב, שכאשר בעל הקורה עמד לנוח, הוא חייב על נזקי החבית, ורואים שאין דינו כבור ברה"ר שפטור מנזקי כלים, אלא כאדם המזיק שחייב על נזקי ממון חבירו. לפי זה הוא הדין בבעל הרכב שעצר שדינו כאדם המזיק. ויש להבין מה ההבדל בין מקרה שהיה מניח הקורה על הכביש שהיה פטור על נזקי החבית, לבין שהחזיק הקורה בידו דבכה"ג נחשב כאדם המזיק וחייב על נזקי החבית, דלכאורה הרי גם העומד הוא סטטי ולא עושה כלום.

בין אדם המזיק לבין הלכות שבת ואיסור רציחה

ראשית, יש לעשות הבחנה ברורה בין אדם המזיק - שעושה מעשה נזק, לבין איסורי שבת ורציחה.

נאמר במסכת סנהדרין (עד ע"ב), שאם אומרים לאדם "הרוג את חברך או שתיהרג" - ייהרג ואל יעבור, משום דדמא דידיה לא סומק טפי מדמא דחבריה. מה הדין אם אומרים לאדם שרוצים לזרוק אותו על חברו ואם לא יהרגו אותו? כתבו התוס' שאינו צריך להתנגד. ויש להבין למה, הרי גם כאן הוא רוצח?

והסביר ר' חיים מבריסק, שהגדרת רציחה שאמרה התורה, היא דווקא בפעולה של רצח, אבל אם פועל כח של מישהו אחר עליו - הוא נחשב כ"גרזן" ביד הרוצח, ולא עובר על "לא תרצח". כך גם לגבי מלאכות שבת: הגמרא במסכת שבת (קו ע"ב) אומרת, שאם יש צבי בפתח, ובא אדם והתיישב על הפתח ומנע מהצבי לצאת - חייב משום צידה, אבל אם התיישב אדם נוסף מבפנים הוא אינו עובר על איסור צידה, משום שגם בלעדיו הצבי היה ניצוד. ומבואר שם בגמ', שאפילו לאחר שהראשון הלך אינו עובר על איסור צידה. ומדוע, הרי סוף סוף אחר שהראשון הלך הצבי ניצוד בגללו? הסביר האבני נזר, בדומה לרוצח, שהתורה אסרה את מעשה הצידה בשבת, אבל אם לא עשה 'מעשה צידה' אינו עובר באיסור.

מאידך, בעל קורה שנעמד ונכנס בו בעל החבית מאחורה הדין הוא שחייב, ולמה הרי בעל החבית משתמש בכח שלו לשבור החבית בקורה, ובמה שונה מזיק מאיסור שבת ורציחה, שכאשר גופו של אדם סטטי ולא עשה שום פעולה שהדין שפטור ואילו באדם המזיק חייב? התשובה פשוטה מאוד: באדם המזיק ישנם שני סוגי התחייבויות: א. על עשיית הנזק. ב. על עצם העובדה שלא שמר על גופו שלא יזיק. כמו שהמשנה בתחילת מסכת ב"ק אומרת, שיש ארבעה אבות נזיקין: השור, הבור המבעה וההבער, ו"מבעה" לפי אחת הדעות זה אדם. ונאמר שם במשנה שהצד השווה של האבות הוא "שדרכן להזיק ושמירתן עליך", ומה הכוונה "שמירתו עליך" באדם? אדם מחויב לשמור על גופו שלא יזיק, והוא נקרא אדם המזיק גם אם לא פועל שום פעולה, אלא כח פועל עליו.

דוגמא לדבר: נכתב בשו"ע (חו"מ שעח, ב) "נפל מן הגג והזיק חייב לשלם נזק שלם בין שנפל ברוח מצויה בין שנפל ברוח שאינה מצויה". ומדוע בכה"ג חייב? מוכח, שהחיוב באדם המזיק הוא גם כשאינו מפעיל כח, אלא על עצם העובדה שלא שמר על גופו בתחילה, וכתוצאה מכך פעל עליו כח שגרם לו לעשות נזק לאחרים. בהלכות שבת - אם אדם לא ידע שאסור לבשל בשבת הוא פטור ממיתה, וכן אדם שרצח בשגגה פטור ממיתה, אבל אדם שהזיק בשוגג חייב בתשלומי הנזק כמו מזיד, שכן אדם מועד לעולם, וכפי שאמרנו הסיבה לכך היא, שכאשר החיוב הוא על המעשה יש לבחון אם הדבר היה במזיד או בשוגג, אך באדם המזיק החיוב הוא על הפשיעה שהייתה לפני הנזק, שלא שמר על עצמו שלא יזיק, ולכן לעניין חיוב הנזק לא אכפת לן שהנזק אירע בשוגג.

דוגמא נוספת לכך מובאת בתוס' בב"ק (כז ע"ב). התוס' הביאו מדברי הירושלמי, שאם אדם הלך לישון, וליד מקום השינה היה כלים ושיברם – חייב. והרי היה שוגג! אלא, אנו מחייבים אותו על רגע השינה, כלומר על כך שבשעת השינה נתן לגופו דרור ולא שמר על גופו שלא יזיק. וכן אדם שהשתכר והזיק חייב, כי החיוב בא על כך שלא שמר על גופו.^[2]

נחזור לענייננו. לכאורה יצא לנו מכל הנ"ל, שאדם שעצר את רכבו בפתאומיות בכביש וגרם נזק למכונית שמאחור - יהיה חייב מדין אדם המזיק, בדומה למקרה של הקורה והחבית. אך יש להבחין בחילוק בין המקרים: במקרה של הקורה האדם בעצמו מחזיק את הקורה, וכן רוח שהפילה אדם - האדם בעצמו נפל והזיק. ואילו במקרה של המכונית האדם אינו מחזיק במכונית, אלא היא רק בשליטתו. אם כן עלינו להוכיח שניתן לדמות בין המקרים לקרוא לאדם ששולט על מכוניתו, ולא מחזיקה בידיו, כאדם המזיק.

האם שליטה ברכב מוגדרת כ'אדם המזיק'

כתב השו"ע (חו"מ שצד, ג) ע"פ הגמ' בב"ק (קו ע"א): "המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה".^[3] והגיה הרמ"א: "ואפי' הפירות ברשות הרבים, דהוי כמזיק בידים". בעיקרון, בהמה שאכלה ברה"ר פטור על נזקי הבהמה,^[4] שלמדו זאת בגמרא מהפסוק "וביער בשדה אחר", שבנזקי שן חייב דווקא ברה"י ולא ברה"ר. ואעפ"כ פסק הרמ"א, שאם אדם לקח את בהמת חברו, והעמידה על סל פירות של אדם אחר ברה"ר - חייב לשלם נזקיה. והרי זה ברה"ר? אלא, שהרמ"א החשיב זאת כ'אדם המזיק' ולא כנזקי בהמה.

ושאל הרב אבן העוזר בהגהותיו על המג"א בהלכות שבת (שכח, נג), הרי מפורש בשו"ע (או"ח שכד, יג) "מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים, ולא חיישינן שמא יתלוש מהם", וא"כ מדוע לגבי מעמיד אדם בהמה על גבי קמת חבירו, השו"ע והרמ"א החשיבו את מה שהבהמה אוכלת כמזיק בידיים, ואילו לגבי שבת השו"ע כתב שזה לא נחשב שהוא בעצמו הזיק את הפירות בידיו - הרי בשני המקרים הביא הבהמה בידיו בכוונה? אלא, כפי שביארנו לעיל, יש הבדל בין איסורי שבת - שהחיוב הוא על המעשה, וכשהבהמה אוכלת לא עשה מעשה, לבין אדם המזיק - שהחיוב הוא על שלא שמר על גופו שלא יזיק לאחרים, ואין נפק"מ אם עשה או לא עשה מעשה. ומכיוון שבמעמיד בהמה יש בידו להזיז הבהמה שלא תאכל, והוא הביא אותה למצב כזה שיש נזק לפירות, וכן בידו השליטה - הוא נחשב כמזיק בידיים.

ממילא ניתן ללמוד מכאן לעניין הרכב: כמו שהשו"ע החשיב מעמיד בהמה על גבי קמה כאדם המזיק - למרות שלא עשה הנזק בעצמו, אלא רק היתה לו השליטה על הנזק - הוא הדין ברכב, שהיות ויש לו שליטה על הרכב, ע"י שעוצר עצירה פתאומית ובכך לא שומר על גופו - נחשב כאדם המזיק.

ומתי הרכב נחשב כ'בור'? כמו במקרה הראשון – כשהנהג החנה את רכבו, וכך אין לו שליטה על הרכב. אבל כשהוא בתוך הרכב הוא נחשב אדם המזיק לכל דבר ועניין, וחייב על נזקי כלים.

הלכה למעשה

במקרה הראשון, בעל הרכב שפגע ברכב שחנה במקום אסור, לא יוכל לתבוע את נזקי מכוניתו שגרם לו בעל הרכב החונה, שכן בבור פטור מנזקי כלים.

במקרה השני, בעל הרכב הפוגע (שנסע מאחור) יוכל לתבוע את נזקי מכוניתו מבעל הרכב הקדמי שעצר עצירה פתאומית, משום שהמזיק אינו נחשב כבור, אלא כאדם המזיק שחייב גם על נזקי כלים.

(פורסם באשכולות 462 # נשא תשע"ח)