שאלה

ראובן הזמין את כל הציבור לבוא לביתו בשבת ל'שירת הבקשות'. תוך כדי ההתלהבות של השירה, אחד האורחים התחיל לתופף עם מזלגות על השולחן,^[1] ולאחר זמן של תיפוף שבר את ציפוי הזכוכית של השולחן.

ראובן תבע את המזיק לשלם לו על הנזק, והמזיק טען שכשהתחיל לתופף, ראובן לא העיר לו על התיפוף, ויתירה מכך, הוא הזהיר אותו שלא לשבור בטעות את הצלחות על השולחן. ולכן טען שזו אשמת ראובן שלא מיחה בו להפסיק לתופף עם המזלגות על השולחן עצמו. ראובן טען שנכון שהוא ידע שעלול להיווצר נזק לשולחן, אבל לא מיחה, כי אמר לעצמו שגם אם יקרה נזק לשולחן, הוא יתבע את המזיק לדין תורה.

האם העובדה שראובן יכול היה למנוע את הצלת רכושו, ולא מנע, תפטור את המזיק מתשלום הנזק?

תשובה

נאמר בגמרא במסכת ב"ק (כז ע"א):

 ואמר רבה, הניח לו גחלת על לבו ומת, פטור, על בגדו ונשרף, חייב.

בגמרא מבואר, שאם אדם רואה את חברו שוכב, והוא שם עליו גחלים לוחשות כנגד הלב וכתוצאה מכך מת אותו אדם, הדין הוא שפטור ממיתה. ולמה פטור? הסבירה הגמרא שהאדם ששכב בחר למות, והאדם ששם את הגחלים, לא יכל להעלות על דעתו שהשוכב לא יוריד מעצמו את הגחלים ויאפשר לעצמו למות.

יתירה מזו, השו"ע (חו"מ, תיח, יח) כתב, שאפילו התרו באותו אדם ואמרו לו שהשוכב שונא אותו שנאת מוות, עד כדי כך שיעדיף לא לסלק את הגחלת, כדי לחייבו מיתה על הריגה,^[2] עדיין הדין הוא שפטור, משום שהוא לא אמור לעלות על דעתו שיסכים השוכב למות.

מנגד, במקרה של אדם ששם על בגד חברו גחלת, וחברו ראהו אותו שורף את בגדו, השו"ע פסק בעקבות הגמרא שחייב. ומדוע? הסביר רש"י:

דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי.

רש"י ביאר, שבמקרה של הבגד הניזק לא סילק את הגחלת, משום שסבר שיוכל לתבוע את המזיק בבית דין, ולכן אין לו טעם לטרוח ולהציל הבגד.

מפסיקת השו"ע במקרה של הבגד, רואים שגם כשיש באמצעות הניזק אופציה להימנע מהנזק, עדיין יש לו טענה טובה מדוע לא הציל עצמו מן הזנק – שסמך על האופציה לתבוע את המזיק לדין, ולכן לא הציל עצמו מן הנזק.

ולכאורה, במקרה ששאלנו, יצא שבעל הבית יהיה זכאי לדרוש תשלום על הנזק, ובדבר הטענה שיכל למחות, יש לו טענה טובה, שהסיבה שלא מיחה היא כי ידע שאפשר לתבוע תשלומים בבית הדין.

אבל למעשה יש לחלק בין המקרים.

ישנה סוגיה מאוד סבוכה בשו"ע (חו"מ סימן כה), בהלכות דיין שטעה בדין. בגמרא מבואר שישנם לדיין שני סוגי טעויות:

1. 
   

   טעות בשיקול הדעת – מדובר כשיש ספק אובייקטיבי, שרוב הדעות אומרות ככה, מיעוט ככה, והדיין טועה בשיקול הדעת.



2. 
   

   טועה בדבר משנה – מדובר בהלכה שכולם אמורים לדעת - זו הלכה מפורסמת, ולכן ואין מי שאמור לטעות בה. מי שטעה בדבר משנה, דינו אינו נקרא דין וכל הדין חוזר.

הראשונים דנו בשאלה אם ניתן לתבוע דיין שטעה בדבר משנה, במקרה שא"א להחזיר את הדין. כגון שפסק שראובן חייב לשמעון, ושמעון כבר טס לחו"ל ולא ניתן להשיגו. האם יש אפשרות לתבוע הדיין.

השו"ע הביא ראשונים שפוטרים, והרמ"א הביא את דעות מחייבים.

וישנה שיטה מחודשת של בעל המאור, שלא רק שהדיין פטור, אלא אפילו אם הוא בעצמו העביר כסף מיד התובע אל הנתבע א"א לתובעו, ואע"פ שבטועה בדבר משנה אין כלל דין.

בעל המאור שואל, מדוע באמת דיין שטעה בדבר משנה פטור, הרי הוא הזיק? והסביר שזו אשמתו של בעל הדין, שהרי כשיש מקרה של טועה בדבר משנה, זה דבר ברור שהדיין טועה, ולכן יש לבוא לבעל הדין ולטעון כלפיו למה לא שאל את הדיין שכתוב כך וכך? במילים אחרות, בעל הדין הזיק את עצמו בכך שסמך על הדיין.

ושאל החידושי הרי"ם מגור, למה מאשימים את הניזק שהיה צריך להגיד לדיין שטועה? הרי ראינו שבגמרא בב"ק (כז ע"א) כתוב, שלמרות שהניזק יכל להציל את הבגד מהגחלת, המזיק חייב, מאחר שהניזק סמך על כך שיתבע את המזיק בביה"ד.

אז גם במקרה של דיין שטעה, יכול הניזק להגיד שלא תיקן את הדיין, כי אמר שיתבע אותו לדין אח"כ.

ותירץ שני תירוצים לחלק בין המקרים:

א. חילוק בין מי שמזיק בכוונה למי שטועה - במקרה של הבגד, זה ששם את הגחלת הזיק בכוונה, ואילו במקרה של הדיין הוא פשוט טעה ולא התכוון להזיק. ומאי נפק"מ? הגמרא במסכת ב"מ (לא ע"א) אומרת, שאם אדם רואה אמת המים שעומדת להציף את בית חברו ולגרום לו נזק, ויש ביכולתו לעצור מן המים להגיע אל הבית, הדין הוא שמחויב להציל, מדין השבת אבידה. שהשבת אבידה זה לא רק כאשר רואים רכוש של אדם מושלך ברחוב ומחזירים לבעלים, אלא אף מניעת נזק עתידי מוגדרת כהשבת אבידה. א"כ, אמר חידושי הרי"ם, כאשר אדם רואה דיין שאינו יודע מה ההלכה, הוא אינו יכול להגיד שיתבע אותו אח"כ לדין תורה, אלא הוא מחויב למנוע ממנו טעות כדי שלא יפסיד, שזו ממש השבת אבידה. לעומת זאת, באדם שמזיק בכוונה, אין שום מחויבות למנוע ממנו הפסד, בדיוק כמו שאין מחויבות להשיב לחברו ממון שזורק בכוונה - זו אשמתו הבלעדית.

ב. זמן פעולת הנזק - במקרה של הבגד, ברגע שהוא הניח את הגחלת הנזק התחיל, רק שאותה גחלת עתידה לשרוף את כל הבגד. דהיינו פעולת הנזק הסתיימה ברגע הנחת הנזק. אז במקרה כזה לא צריך הניזק להציל את הבגד, כי מבחינת הפעולה המזיק סיים הפעולה, אבל במקרה של הדיין הוא לא התחיל להזיק, אלא אפשר למנוע מהדיין לפסוק לא נכון לפני שהנזק יתחיל, ולכן מחויב למנוע.

הלכה למעשה

לכן, במקרה ששאלנו, לאור העיקרון שאמרנו, שהניזק ידע שזה שתופף על השולחן עם המזלגות עשוי להזיק את השולחן, הוא אינו יכול לטעון שאע"פ שידע, תכנן לתבוע את המזיק בבי"ד, כי יש לו מחויבות למנוע מהמזיק הפסד אם אינו עושה בכוונה, לפיכך יהיה המזיק פטור מתשלומים.