"נשאלתי אם רכישת הקרקעות לישראל בא"י וההתיישבות בה היא מצוה, ואם שיבת ישראל לא"י היא מעיקרי האמונה, ואם השיבה הזאת היא ענין מקושר עם ביאת המשיח.

והנני להשיב ע"ז בקצרה דברים ברורים. על החלק הראשון של השאלה אני תמה על השואלים, איך אפשר להסתפק בדבר יסודי כזה? הלא אנחנו רואים בכל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, כמה גדולה היא החיבה לא"י לישובה, לקנינה ולבנינה... הנה מהמקומות הרבים המפורשים בתורה יראה כל מבין, אשר הננו קשורים לעדי עד, בכל קשרי קדושה והבטחת ה' וחיבת קדש, לאהבת הארץ ובנינה וירושתה. ואחרי כל אלה, היש מקום להסתפק אם היא חובה דתית להיות משתדלים לשוב אל אותה הארץ הקדושה, לבנותה ולהאחז בה, לקיים את דבר ה' ושבועתו הקיימים לעדי עד?!... ואם באתי להביא דוגמאות מהלכה צריך אני לכתוב על זה ספר שלם. ומתוך כל האורך והכפל שבתורה נביאים וכתובים, מעניין חיבת הארץ וקשר האומה בה, ויחס בניינה ושיבתה לתוכן הגאולה וביאת משיח צדקנו, מכל אלה מבואר באין ספק, שישוב א"י ובניינה הוא עיקר גדול בעיקר התורה ויסוד האמונה. והדברים קשורים באיחוד עם אמונת הגאולה השלמה וביאת המשיח, שחלילה לשום בר ישראל לזוז מזה אפי' כמלוא נימא" (מאמרי הראי"ה, עמ' 524).

על עניינה של קדושת הארץ האריך הרב זצ"ל במבוא לספרו 'שבת הארץ' (פרק טו). הרב הביא שם את שאלתו של ידידו הרידב"ז זצ"ל בקונטרס השמיטה שלו: איך אפשר להתיר להפקיע מצות שביעית בטענה שבלא ההפקעה לא יוכלו להתקיים בארץ, וע"כ מצד מצות ישוב א"י מותר להפקיע ולבטל המצוה, והרי אם מבטלים קדושת הארץ ומצוותיה, שוב אין בה החובה והמצוה של ישיבה בה, שהרי פקעה קדושתה?!

הרב מאריך שם בבירור הטעות שיש לדעתו בהשקפה זו. השקפה זו סוברת שקדושתה של א"י יסודה בזה שהיא מהווה בסיס לקיום המצוות התלויות בארץ, והארץ מהווה מעין הכשר למצוות אלו, וממילא כשמפקיעים חובת המצוות, שוב אין כאן מצות ישוב הארץ. "וסברא זו אינה מיוסדת על פי עיקר יסודה של תורה". א"י דומה בזה למצוות תלמוד תורה. אמנם ת"ת מביאה אותנו לידי קיום המצוות, "מכל מקום חלילה לומר שערכה של תורה איננו כי אם הכשר למעשה המצוות, אבל היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפי' כשלומדים מה שא"א לקיים כלל, אין שעור למעלת הלימוד ההוא".

וכמו"כ קדושת א"י. ודאי שקדושתה העליונה יוצרת חובה יתרה על חו"ל בקיום מצוות התלויות בארץ, אך לא זהו יסוד קדושתה. קדושתה היא עצמית, ומקורה בזה שהיא "ארץ אשר עיני ה' א-להיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". "מה ידידות משכנותיך ה' צבאות. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו לאל חי".

כשבקשו חכמי ישראל לצאת לחו"ל והגיעו לגבול הארץ, זכרו את א"י, זלגו עיניהם דמעות וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה "וישבת בארצם", וחזרו ובאו למקומם. אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי סי' פ). מדוע הזכירו דווקא את המקרא הזה? "כנראה דייקו מה שקראה אותם התורה 'ארצם', שזה מיותר, להודיעך שאפי' קודם הכיבוש הגמור, שעדיין לא נתחייבו בכמה מצוות התלויות בארץ, שהיא נחשבת עדיין ארצם של הגויים, מבלי היות בה עוד כל המצוות במלואן, גם אז צוותה התורה על הישיבה בה, ואין חיבת קדושת מצוות א"י נגרעת מערכה כלל... ואיננה רק הכשר לקיום המצוות, וממילא אין לבוא שום רפיון ידיים, בחשק אהבתם של ישראל לא"י, אם מפני הכרח המצב הירוד של אחר החורבן, מפני נגישות הגויים או דחק הפרנסה, יוכרחו להפקיע חיוב איזו מצוה ע"י איזה תחבולות, המותרות בשעת הדחק עפ"י דין תורה".

בהמשך הביא הרב מדברי ה'כפתור ופרח', שאף הוא כתב שקדושת א"י היא מעלה בפני עצמה, ואיננה קשורה כלל למצוות התלויות בארץ, אלא שמפני יקרתה ומעלתה היא מעוטרת במצוות רבות התלויות בארץ. וכ' שם שמשום כך השתוקקו האבות ויוסף ומשה להיקבר בה, אע"פ שעדיין לא נכבשה. כל הדיבורים על ביטול הקדושה אינה אלא על קדושת המצוות, "אבל קדושת הארץ כולה, לגבולותיה המוגבלים בתורה וטהרתה, ומעלתה לחיים ולמתים, והיותה נחלת ה', מקדושה ראשונה ולהלן, כדקאי קאי, לא בצר, לא בזמן הגלות שהיה בבבל וגם לא בגלותנו היום".

"על כן בכל עת שאנו רואים, שמתחילים ישראל לשום לבם לשוב לא"י... אנו מכירים בזה יד ה' שהואיל לזכות את ישראל במצוה הגדולה הזאת, השקולה כנגד כל המצוות שבתורה מצד עצם-עצמותה". ואם כתוצאה מהמצב הדחוק יבוא ביטול או עיכוב למצוה זו, חובה על חכמי ישראל להיות עיניהם ולבם וטובתם של ישראל, ולא לחוש למה שמפקיעים לשעה איזו מצוה מפני ההכרח. "כי סוף כל סוף ישיבת א"י מצד עצמה היא שקולה כנגד כל המצוות. ולא עוד אלא שהמשכתם של ישראל לבוא לא"י, היא הגורם היסודי לכל התשועות ולכל הקדושות, אשר הוא יביא ממילא, בכלל כללות ישועתם של ישראל, לקיום כל המצוות שבתורה כולן, ומצוות התלויות בארץ בפרק, במעלה קדושה מאוד, שא"א לחשוב על דוגמתה כלל בטומאת ארץ העמים".

(פורסם באשכולות 429 # דברים תשע"ז)