"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי" וכו'. "אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את שכרו" (במד"ר כא, א). רבים תמהו מה היה צורך שהודיענו שנוטל שכרו בדין, וכי יש מי שנוטל שכרו שלא כדין?

הרצב"י זצ"ל הביא מה שהסביר אביו בכתב-יד.

חז"ל אמרו, שהבועל ארמית - קנאין פוגעין בו (סנהדרין פב ע"א), ודווקא קנאין שהם פועלים לשם שמים. וצ"ב, מדוע בכל מיתות בי"ד לא מקפידין שיהיו ההורגים פועלים לשם שמים, אלא נאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה", ואין בודקין בציציותיהם של ההורגים. והתירוץ הוא, שהרוגי בי"ד נהרגים אחר גזר-דין, ואז הוא גברא קטילא, שחסר רק הריגתו בעצם, אך חיוב המיתה ברור לכל. משא"כ בועל ארמית, אין עליו חיוב מיתה, וא"כ הריגתו היא בעצם רציחה, ורק קנאין הפועלים לש"ש רשאין להורגו וצדקה תהיה להם, ואילו אדם אחר – אם לא עושה כן לשם שמים, לא רק שלא נחשב לו למצוה אלא עבירת רציחה בידו.

חכמי ישראל חקרו בענין מצוה שלא לשמה, כשמכוין בעשיית המצוה לצורך תועלת עצמו, וגם לש"ש, ואמרו שאין זו משנת חסידים, ומ"מ לא יקופח שכרו.

אך זה דווקא בדבר שהוא טוב מצד עצמו. אך אם הדבר מצד עצמו רע, י"ל שגם תערובת מחשבה מפסידה, שהרי הדבר כשלעצמו הוא רע, והוא ראוי רק מצד המצוה שבו. על כן אם מכוון לש"ש לגמרי, ניחא, אך כשמערב טובת עצמו - אזי אמנם נשאר חלק המצוה, אך מ"מ יש בו גם עבירה. וע"כ דקדקו חז"ל לומר במעשה יעל וסיסרא, שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ויעל לא נהנתה מהעבירה, שאילו היתה נהנית – היתה מקלקלת הכל.

ועדיין י"ל, שגם כאשר מעורבת הנאה עצמית, בדבר שיש בו מצוה ועבירה, די אם היינו אומרים שאין בו קבלת שכר וגם לא עונש.

אמנם מצינו מידת חסידות שמקבל שכר גם כשלא מגיע לו, והיינו במעשה דהנהו שקולאי (ב"מ פג ע"א), שהסבלים שברו חבית יין של רבה בר בר חנה, ולקח רבה את גלימתם כפיצוי על הנזק שעשו לו, ואמר לו רב שיחזיר להם – "למען תלך בדרך טובים". וגדולה מזו אמר לו, שישלם להם שכר פעולתם של אותו יום, ורבה התקומם ואמר "דינא הכי"?! וענה לו רב, "אין, ואורחות צדיקים תשמור כתיב" – והיינו שהקב"ה חפץ חסד, ואף שעשו עבירה והזיקו, ועשו כן לטובתם, מ"מ מצד החסד ראוי לתת שכרם.

והנה השבטים מבזים את פינחס – פוטיאל, בן פוטי, זה שפיטם עגלים לע"ז, היינו שאמרו עליו שיש בו תכונות רעות מגזע אמו (בת יתרו), וא"כ אף אם עשה המעשה לש"ש, אבל מצד טבעו ותכונתו ודאי נהנה מהרציחה, ואף אם מגיע לו שכר, מ"מ זה רק מצד מידת החסד ולא כדין. ובא הקב"ה והודיע ייחוסו לכל, שטבעו הוא כטבע זקנו אהרן הכהן, הטוב והאהוב לכל, אוהב שלום ורודף שלום, ובוודאי רחוק מתאוות רציחה, וזה נגד טבעו, שעושה הכל לש"ש, וא"כ שכרו אינו בחסד אלא בדין.

דבר דומה מצאנו בפרשת השבוע, שנאמר בקרבן יוה"כ "שעיר עזים אחד חטאת, מלבד חטאת הכיפורים" וכו' (כט, יא). ופירש רש"י: "שעיר הנעשה בפנים, האמור באחרי מות, שגם הוא חטאת", להבדיל מהשעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל.

והנה, על השעיר הזה נאמר ע"י רבקה ליעקב "קח לי... שני גדיי עזים טובים" – "טובים לך וטובים לבניך. טובים לך – שאתה נוטל על ידם את הברכות, וטובים לבניך – שמתכפר להם ביוה"כ". ומה הקשר בין גדי העזים לשני שעירי יוה"כ?

ופירש הנצי"ב (בראשית כז, ט) בהרחב דבר כנ"ל, שיש צורך לפעמים להשתמש במידה רעה, אך זה בתנאי שיהיה לש"ש ולא יעורב בו הנאה עצמית. והוא בגדר עבירה לשמה, ויעקב נכנס אל אביו במגמה לשקר לו, אך עושה זאת לש"ש, במצות אמו. וכך גם ענין שני השעירים, הא' לשם קדושה, והב' לעזאזל, והוא לכוחות הטומאה – אך בעתו ובזמנו, ע"פ ציווי ה', הרי הוא כמו השעיר שבפנים לה'.

והנה יעקב נענש על שגרם צער לעשו – "ויצעק צעקה גדולה ומרה", ואמרו חז"ל שנענש בכך שמרדכי "זעק זעקה גדולה ומרה". ומדוע לא נענש על מה שגרם ליצחק "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד"? אלא שביחס ליצחק היתה זו עבירה לשמה, ללא שום הנאה ונגיעה, שהרי ודאי צער היה לו על מה שגרם חרדה לאביו, משא"כ על צעקת עשו, אפשר ששמח בלבו, ועל כן נענש, שאף שהיה לש"ש, מ"מ אסור ליהנות מעבירה זו.

וע"ע בהרחב דבר (שמות לב, כז), שמשה לא צוה לבני לוי להרוג בעובדי העגל, אלא רק הכריז "מי לה' אלי", שרק מי שפועל לש"ש רשאי, ולא מי שיכול להיות לו נגיעה עצמית. "והא-להים יבקש את נרדף" – שאף שראוי  להורגו, מ"מ אם מעורבת הנאה עצמית, אין זה ראוי ואינו לגמרי לש"ש, וה' מסייע לנרדף.

ואמרו שכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, שגם אם נוטר – יעשה  זאת כנחש, שאמרו עליו שכאשר נושך אין לו בזה טעם והנאה.

(פורסם באשכולות 427 # פנחס תשע"ז)