בלעם המתבונן בעם ישראל מתפעל ואומר: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל". חלקו הראשון של הפסוק מובן מאליו; בלעם רואה את עם ישראל, וריבויים נדמה לו כעפר שאין לו גבול. כך הרי בירך הקב"ה את אברהם: "וְשַׂמְתִּי אֶֽת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם־יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ יִמָּנֶֽה" (בראשית יג, יז).

אולם חלקו השני של הפסוק צריך ביאור. מהו "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל"? רבנו חיים בן עטר בספרו 'אור החיים' מפרש כי "עפר יעקב - אלו המון העם, וישראל - אלו הצדיקים":

ואומרו "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" למה שהקדמנו שידבר בב' הדרגות בהמון העם שיתכנו בשם יעקב, ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב, וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רובע ישראל פירוש שיש בהם צדיקים לאין מספר.

בהמשך הדברים מוסיף ה'אור החיים' שלשה ביאורים לכינוי 'רובע ישראל':

ודקדק לומר 'רֹבַע' (א) לפי שהצדיקים הם רבוצים באהליהם דכתיב ביששכר (בראשית מט) רובץ בין המשפתים. (ב) גם לפי שהשכינה רובעת עליהם. (ג) גם יש סוד בדבר שהם יסובבו יחוד וזיווג העולמות.

הטעמים השני והשלישי קשורים יותר לעניינים שבנסתר ומשום כך נניח להם לעת עתה ונעסוק בפירוש הראשון. הביטוי 'רובע' כמקום מרבץ הוא פירוש מקורי וייחודי של ה'אור החיים'. רוב ככל המפרשים מבארים 'רובע ישראל' באחת משתי דרכים: כמתייחס אל רביעית ממחנה ישראל דהיינו אחד מן הדגלים. או כביטוי הרומז לריבוי זרעם של ישראל.

בדברים שלהלן ננסה להביא ראיה לאמיתות פירושו של 'אור החיים' ולהוסיף ביאור בכוונת דבריו.

ראיה לשיטתו כי רובע משמעו מקום הרביצה ניתן להביא מספר תהלים במזמור קלט שם קראנו:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע: 

אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק: 

אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה: (א-ג)

ורד"ק שם כתב:

אָרְחִי, הוא מהלכי ביום. וְרִבְעִי, הוא שָׁכְבִי בלילה, כשהוא רובץ במיטתו. מתרגמינן ותרבץ (במדבר כב, כז), וּרְבָעַת. והנה הזכיר ארבעת תנועות האדם, שהם הישיבה והקימה וההליכה והשכיבה

וכך היא הדרך בארמית המחליפה את ה'צ' העברית ב'ע': ארץ-ארעא, עץ-אע, חמץ-חמיעא.

מסתבר גם שכינוי 'רביעה' לביאה הוא תוצרק השלב השני לאחר הפירוש הראשוני רביעה = שכיבה.

ייתכן אפוא, כי עפר יעקב הוא העפר שהעלו אלו שהסתובבו מחוץ למחנה ללקוט להם מזון או לטייל ואילו רובע ישראל הם אלו שנותרו במחנה והיו עסוקים בתורה.

ייתכן עוד, שעפר יעקב אלו העם השוכנים מסביב למשכן והמשכן עצמו ועמו בני לוי החונים עליו נקראים בלשונו של בלעם רובצים. רביצה זו עתידה להתפרש על ידי בלעם עצמו: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". והרי שנינו במסכת מידות (ד, ז):

ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי שנאמר (ישעיה כט, א) "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד".

נדמה שניתן למצוא מקור לשתי דרגות אלו בשתי הברכות שבהן נמשלו ישראל לעפר. האחת אצל אברהם המהלך ברחבי הארץ ורואה את עפרה שם נאמר (בראשית יג, טז-יז):

וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:  קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

ואליה מתייחס בלעם באומרו 'מי מנה עפר יעקב'.

הברכה השניה נאמרה ליעקב בשעה שהוא שוכב על הארץ בבית אל וזוכה לברכת ה' (בראשית כח, יג-יד):

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:

ואליה התייחס בלעם באומרו 'ומספר את רובע ישראל'.

אברהם התהלך בכל הארץ ויעקב שכב במקום השראת השכינה, וכמה מאירים הדברים שלכך מכוון פירושו השני של ה'אור החיים' שהשכינה רבוצה על הצדיקים, שהרי כאן נאמר "והנה ה' ניצב עליו", ועל פסוק זה דרשו רבותינו (ב"ר פב ועוד) כי "האבות הן הן המרכבה".

מסתבר שבכך מאיר באור חדש גם סופו של הפסוק:

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹֽהוּ:

"ישרים - הם האבות שנקראו ישרים" (עי' ע"ז כה ע"א), ולפי דרכנו - לאחר שהזכיר את ברכתם של האבות חזר ונתאווה למיתתם.

מכל מקום אנחנו לפי דרכנו למדנו פסוק אחד בתורה ופירוש אחד ומיוחד של רבי חיים בן עטר וראינו כיצד במילים קצרות כלל רבנו חכמה גדולה, שלא סיימנו לרדת לכל עומקה.

(פורסם באשכולות 426 # בלק תשע"ז)