כתב המגן אברהם (או"ח סי' תקפ): "כתב התניא, ביום השישי (בשנת חמשת אלפים וארבע) פרשת חוקת, נהגו יחידים להתענות, שבאותו יום נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת. ולא קבעו אותו בימי החדש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה – 'זאת חוקת התורה', מתרגמינן 'דא גזירת אורייתא'". וכוונתו שלא קבעו יום תענית ביום החדש שאירע המעשה, כמקובל, אלא קבעו את יום השישי שלפני פרשת חוקת, משום שיום קריאת הפרשה הוא הגורם לשריפה.

הרמח"ל, בסוף הספר 'ילקוט דברי אמת', כתב על כך דברים נסתרים, ועיקרם, שבזמן שביהמ"ק היה קיים, היה אפר פרה מכפר, ועתה שאין לנו אפר פרה, "הוצרכה התורה עצמה בעוונותינו הרבים לימסר לשריפה בעבור ישראל...". וממשיך הרמח"ל ואומר: "והאמת, כי הגדר לזה הוא שיהיו ישראל ממיתים עצמם על דברי תורה, ולכן נאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל', כמ"ש חז"ל. וע"כ הושם זה הפסוק להידרש כן בפרשה זאת ולא בפרשה אחרת (יט, יד)... והדברים עתיקים ולא אוכל להרחיב. והאמת כי במקומות אלו היו קטרוגי התורה יותר, כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחרי הנאות העולם".

בספרו עין איה הקשה הרב קוק על דברי ריש לקיש המפורסמים: "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' (ברכות סג ע"ב) - והרי התורה מעניקה חיים והיא חיינו ואורך ימינו, וכיצד ניתן לומר שקיומה תלוי במיתת האדם?

ומבאר הרב, שכמו במדינה השואפת להעניק לאזרחיה חיים מרווחים ממוצעים, יש צורך שחלק קטן מהעם יתנדב ויקדיש עצמו לציבור ויוותר על חיים ממוצעים לעצמו, כמו חיילים המדירים שינה מעיניהם, אינם תובעים לעצמם סדרי ארוחות מקובלות ולא תנאי מגורים ממוצעים. "והם מקבלים באהבה את העול הזה, אם בעלי נפש הם, ושמחים בעבודתם, באשר יודעים הם כי רק בהתנדבם הם להעמיד את מצב חייהם במצב יוצא מגבול הסבל הממוצע, יצליחו את בני אומתם בחיים ממוצעים".

כך בני התורה, הם כאנשי החיל, אם ירצו להתנהג באופן ממוצע, וליהנות מהנאות זמניות, "תהיה המדינה אבודה ולא תשיג גם אורחות חיים ממוצעים". ולכן על תלמידי החכמים להתנדב ולעבוד למעלה מן הממוצע, ולהימנע מריבוי תענוגי החיים. דווקא בזה שהם ממיתים עצמם באהלה של תורה, מביאים חיים לאומה כולה.