"והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחחכם" (כו, לא). בביאורו של הנצי"ב על מקרא זה כתב, שמאז חורבן הבית לא ניתן להקריב קרבנות שנאמר בהם 'ריח ניחח', ורק קרבן פסח, שלא נאמר בו 'ריח ניחח', אפשר להקריב גם בזמן שהבית חרב. וביחס לעתיד, כתב הנצי"ב, "אבל בזמן שחרב הבית, אפי' המזבח קיים, אי אפשר להקריב שום קרבן שהוא לריח ניחח, עד שתהיה הערה מן השמים ורישיון מאומות העולם לבנות בית מקדש וכו'". כלומר, לא ניתן לבנות את ביהמ"ק עד שתהיה הערה מן השמים שהדבר מותר. אמנם אין אתנו היום נביא, ואיך נבחין בהערה מן השמים? התשובה היא – "רישיון מאומות העולם". אלא שהתמיהה גדולה, מדוע לבנות את בית מקדשינו אנו זקוקים לרישיון מהם, מה להם ולבית המקדש?

נדמה שהתשובה לשאלה זו מצויה בדברי קודשו של מרן הרב קוק זצ"ל. על הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד". דורשת הגמ' בברכות (נח ע"ב) "והנצח - זו ירושלים, וההוד - זה בית המקדש". ואלו דברי הרב שם: תכליתם של ישראל להיות שוכנים בארצם, כעם חופשי המנהל את מדינתו עפ"י האידאל האלוקי, כפי שנמסר בתורה. לשם כך הם זקוקים למדינה שבירתה ירושלים. "העוז הלאומי של המלוכה מקושר עם ירושלים, ששם ישבו כסאות לבית דוד". מגמה זו אינה נטולה קשיים. "החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים, ועוד הוא עלול לפגוש, וכולם ינצח בעוז ה' ויעמוד לנצח". ירושלים היא בירת ישראל, סמל המלכות, ואנו מצווים להילחם עליה, ומובטחים שננצח ושמלכותינו תיכון לנצח. זהו שאמרו חז"ל "והנצח זו ירושלים", נצח במשמעות של ניצחון במלחמה, ונצחיות בזמן.

שונה הוא עניין בית המקדש. "נבדל מזה הוא רוח ה' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין תכונת הפגישה של התנגשות להתפשט בכוחו, כי לא נצטווינו לשאת חרב ומלחמה ולקרוא בשם ה' לעמים לא ידעוהו". אין לנו תרבות של מסעי צלב או מלחמות קדש, כפי שדתות אחרות מנסות לכפות את דתם בכוח הזרוע. איך א"כ אנו משפיעים בעולם?

כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה, ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה... בלא פגישה של התנגשות, ובלא התגברות, ירוצו לבקש את שם ה' אלקי ישראל.

מדוע כל זה קשור לבית המקדש? כי ביהמ"ק מסמל את התכלית המוסרית של האנושות. שלמה המלך בחנכו את ביהמ"ק ביקש בתפילתו "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א, ה). ובסוף תפילתו שוב חזר על תכלית המקדש "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא הא-להים" (שם).

דרך המקדש יוודע לאומוה"ע מהי דעת ה'. וכשמבקש הנביא לצייר את השלמות האנושית לעתיד לבוא, הוא קושר זאת לביהמ"ק "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. ןאמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב). א"כ לא בכוח תבוא ההשפעה על האנושות, אלא מתוך הכרה בצדקת דרכם של ישראל. ובזה יגיע עם ישראל לייעודו, כפי שהובטח לאבינו אברהם "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ואמרו "אדם אומר לבנו, תהא כאברהם" (רש"י שם). זוהי תכליתם של ישראל, שישמשו דוגמא לחיקוי. כאשר אכן יהיה לע"ל - "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם, כי שמענו אלקים עמכם" (זכריה ח, כג).

וא"כ, ביהמ"ק, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת ניצוח, המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כי אם בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים, ועמים רבים יבקשו את פני ה' בהר ציון, עפ"י תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכול להיכנס תחת דגלו.

רק כאשר עם ישראל יהווה מודל לחיקוי כלפי האנושות, כשכולם יכירו בערכו המוסרי, כשהוא באמת ייצג את האידאל האלוקי, אז תבוא ההכרה בייחודו של ביהמ"ק, ומצדם של אומות העולם תבוא תביעה לבניין הבית, או אז תהיה הוכחה שאכן הגיע העת לבניינו. לרשיון הבנייה אין אנו זקוקים מטעמים בירוקראטיים, כפי שממתינים לרשיון מהעירייה, אלא שהרישיון מהווה הוכחה שאכן עם ישראל ממלא את ייעודו כראוי, וכולם מכירים בערכו ובהוד הנסוך עליו.

תפקיד זה מוטל על כל אחד מאתנו. אין אנו עוסקים בגדולות, אלא כפי שכתב הרבי מלובביץ' "זה המקום שבו כל יהודי יכול לתרום את חלקו בצורה מאוד מעשית ויעילה, ע"י הפצת וחיזוק היהדות, תורה ומצות... ושוב, כדי להיות מעשי ביותר – אין כל צורך בתוכניות גרנדיוזיות, אלא לתת לכל אחד לעשות את החלק שלו או שלה, במשפחתו הפרטית ובחוג הקרוב אליו, צעד אחר צעד, הן כדוגמא חיה, הן ע"י דיבור עם הזולת, מפני שניתנה לנו ההבטחה ש"דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב" (ספר הישר) (מורה לדור נבוך כ"א, עמ' 195).

ובהקשר לזה מן הראוי לציין דברי הגמ' במס' יומא (פו ע"א) "ואהבת את ה' אלקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך – שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו , אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלימדו תורה". ובתנא דבי אליהו הוסיף "העבודה (לשון שבועה), שאף אני שולח את בני ללמוד תורה". כך יושפעו גם אומות העולם, עד שלבסוף יאמרו כולם "לכו ונעלה אל הר ה'... כי מציון תצא תורה".

את מאמרו הנפלא של הרב צבי יהודה זצ"ל "מאחר כותלנו", סיים במשפט הבא "וכל הגויים יביאום אז, לעלות ההרה ולבוא אל המקום פנימה, בהינשא פתחי עולם וכו'". אכן, אנו זקוקים לסיועם של האומות לעלות ההרה.

[וכיהודה ועוד לקרא: בספרו 'אלטנוילנד' מספר פרידריך (שלדעת מבקרי ספרות הוא הרצל עצמו) על ביקורו בירושלים. בסוף הספר הוא מדבר על תפילת קבלת שבת שהייתה בבית המקדש הבנוי בירושלים. וכך הוא כותב "היהודים התפללו בדבקות, רבה או מועטה, בכל קצווי תבל, בבתי תפילה דלים ומפוארים, בכל לשונות הפזורה. אלקים הבלתי נראה, שכבודו מילא עולם, היה קרוב אליהם או רחוק מהם באותה מידה בכל אתר ואתר, ולמרות זאת קם המקדש במקום הזה. מדוע? משום שרק פה היה עם ישראל חופשי. רק פה היה מסוגל לפעול למען המטרות האנושיות הנעלות ביותר... רק כאשר זה קרה, ניתנה להם הזכות להקים את בית האלקים הבלתי נראה והכל יכול".]