שני פסוקים סמוכים בפרשתנו, שלכאורה אין קשר ביניהם. האחד "בצדק תשפוט עמיתך" (יט טו), שהיא מצוה על בי"ד לדונו יפה (שבועות ל ע"א). ומצוה שניה המוטלת על כל איש ישראל "ואהבת לרעך כמוך" (שם, יח). אך בגמ' שם ישנה דעה שונה – 'בצדק תשפוט עמיתך', לא לבי"ד נאמרה, אלא על כל אחד מישראל, "מכאן שצריך לדון את חברו לכף זכות". "שהכתוב מדבר גם במידות בני אדם, שאם רואה חברו עושה דבר שאפשר לדונו לזכות ולחובה, צריך לדונו לזכות. וטעם הדבר, שכל אדם יש לו חזקת כשרות, וצריך להעמידו על חזקתו" (תורה תמימה).

בהערות על ספר הבעש"ט בפרשתנו מסופר: "פעם ישב הבעש"ט בביתו, ושמע את תלמידיו מסדרים שבחים על ישראל. וראה ברוה"ק שאינו אלא לעשות נחת רוח לרבש"ע, אך באמת לא האמינו בדבריהם, וגרמו קטרוג למעלה. יצא אליהם בחרי אף, ואמר: אתם משבחים את ישראל כמו אשה שמשבחת את בניו של בעלה מאשה אחרת, רק כדי לעשות לו נחת רוח, ובאמת היא שונאת אותם. אני ישראל אומר, שישראל עם קדוש, הם קודש, טובים, טובים, טובים, מלאי חסדים וכו'. והאריך הקדוש בשבח ישראל עד שגרם באמת נחת רוח ותענוג למעלה".

איך מגיעים למצב כזה שרואים את הטוב שבכל דבר?

הגמ' בברכות (נח ע"א) מביאה את דבריו של בן זומא. "הוא היה אומר: אורח טוב מה הוא אומר, כמה טירחות טרח בעה"ב לפני, כמה יין הביא לפני, כמה בשר וכמה גלוסקאות הביא לפני, כל הטורח שטרח, לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מה הוא אומר, מה טירחות טרח בעה"ב זה וכו'. כל מה שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובני ביתו".

הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה שם (פ"ט רפז) מסביר שההשקפה בעין רעה על המציאות, וההשקפה הטובה "אינם באים לאדם עפ"י חילוקים בשכל החיצוני המופשט, כי אם הדבר תלוי בתכונת הנפש - הטובה היא אם רעה". "האורח הטוב יצייר טובו של בעה"ב, ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיוון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות, שיודע בעצמו מידת טובו, שאלמלא היה הוא בעה"ב מכניס אורחים, אם יהיו בידו, היה מקבלם בסבר פנים יפות, בשמחה ובעין יפה...אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב, ומחפש דרכים להקטין את הרושם הטוב".

עה"פ "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שמות טו, כג), אמר הבעש"ט "הם (ישראל) היו מרים, וע"כ גם המים היו מרים לטעמם". מי שמרכיב משקפים בעלי עדשה וורודה, כל העולם ייראה בעיניו ורוד. כשהעדשות שחורות, גם העולם ייראה בעיניו שחור. וכבר אמרו חז"ל "כל הפוסל במומו פוסל".

היחס אל המציאות אינו נגזר מניתוחים שכליים, אלא מתכונות הנפש של האדם. המסקנה היא שאם אדם רוצה לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ולדון לכף זכות כל אחד, עליו "לעבוד על עצמו", להיטיב את תכונות נפשו, ומתוך הנפש הטובה שלו, יקיש גם על נפש זולתו, ואז באמת יראה אך טוב.