הפותח את פירוש אוה"ח על הפרשה יופתע לראות איזו אריכות דברים נפלאה יש בתחילת הפרשה בעניין המשכן. אנו, בניסיון לאחוז בשולי גלימתו ניגע רק בנקודה קטנה והרוצה להתבסם שיבוסם לו.

רובנו שמים לב, מי במודע ומי פחות, שישנו סדר מסויים בפסוקים הבאים: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:" (שמות כה, ג-ז).

לכאורה, הסדר ב-11 הדברים המוזכרים, הוא מהחשוב והיקר ביותר אל הפחות. אך מי ששם לב, רואה שאבני השוהם ואבני המילואים שהם הדבר היקר ביותר מבין הנזכרים לעיל מוזכרים רק בפסוק האחרון! וזוהי שאלת רבינו.

שלושה תירוצים נפלאים וקצרים מציע הרב לשאלה זו, וזהו סידרם:

א. ידוע המדרש רבה (במדבר יב, טז) - "למה נזדרזו הנשיאים לבא ולהקריב תחלה [בחנוכת המשכן], ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מלואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה 'כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן' ולא אמר לנשיאים היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא, אמרו יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו נמלא אנחנו, שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות... ולשני בקרים [תוך יומיים] הביאו כל הנדבה... לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו שכבר צוה משה - 'ויעבירו קול במחנה' וגו', והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן, אמרו - הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן ניתן בבגדי כהן גדול הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] 'והנשיאם הביאו את אבני השוהם וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא - בני שנזדרזו יכתב שהביאו והותר [שהביאו יותר מדי], והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם שכן כתיב - 'והנשיאם', חסר יו"ד". עכ"ל המדרש.

כעת בהירים דברי האוה"ח הקדוש: 'ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו ז"ל שהקפיד ה' על זה וחִסר אות אחת מהם 'והנשאם' כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה לומר כי הם למטה מכולם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה והבן'. ה'ישמח משה' מעיר שבתירוץ זה מובלעים 2 טעמים – האחד, שהביאו אחרונים ולכן הוזכרו אחרונים. השני, שהקפיד עליהם הקב"ה ולכן הזכירם בסוף.

ב. בדרך למדנית יותר, מתרץ רבינו ע"פ הגמ' ביומא (סט ע"א) שנפסקה להלכה ברמב"ם (פ"ה מהל' מעילה הי"ד), בבגדי כהונה אין דין מעילה^[1] לעומת זאת בכלי המשכן יש דין מעילה^[2], 'ולפי זה בגדי כהונה אינם בהשואה עם כלי המשכן ועבודתו שכולן קדושתן למעלה מבגדי כהונה... ומעתה בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מלואים אחר כל הי"א דברים לצד [מהטעם] שׁכל י"א הדברים כולם הם צורכי המשכן ועבודתו מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה', אם ישאל השואל – והרי גם ב-11 הדברים המוזכרים בפס' יש כאלה המשמשים לבגדי כהונה!^[3] ומדוע לא כתבם גם בסוף? על כך עונה הרב שאכן יש כאלו אך הם שימשו גם לכלי המשכן^[4], מה שאין כן אבני השוהם והמילואים ששימשו לבגדי הכהונה בלבד.

ג. מפורסם המדרש^[5] הסובר שאת אותם אבני יקרות הביאו העננים, לכן אומר הרב: 'אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס, אשר על כן סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח'.

תירוץ זה של רבינו, לענ"ד מלמדנו מוסר גדול ולא רק בבניית המשכן. "בלבבי משכן אבנה", המשכן הוא המודל והדגם לכל יהודי לָהכנה ולָמבנה הנצרכים בליבו כדי שיזכה לאידיאל העליון "ושכנתי בתוכם". ראשונים ואחרונים כבר כתבו על אותם רזים עמוקים הטמונים בכל פרט הכי קטן הכתוב בפרשיות אלו^[6] ולְמה הם רומזים, אך עניין זה קודם לכל – אין הקב"ה חפץ אלא במה שעשיתי בעמל ויגיעה, כי זה כל האדם.

(פורסם באשכולות 412 # תרומה תשע"ז)