"ויקחו לי תרומה" – איתא בתנא דבי אליהו (רבה, יז): "כיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז), מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה, 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה'". מה הקשר בין "ויקחו לי תרומה" למה שאמרו "נעשה ונשמע?

גם יש לדייק מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו".

בדרוש על הצדקה, שהובא בספר אוצרות הראי"ה (ח"ב, עמ' 189), אמר הרב זצ"ל שיש שתי תכליות לצדקה: האחת היא לדאוג לצרכי העני, והשנייה להוציא אל הפועל את המידות הטובות של הנותן. הנפקא מינה, שלעניין טובת העניים העיקר הוא הנתינה לידו של העני, אך מצד התכלית המוסרית – העיקר הוא מה שמחסר הנותן מממונו.

כך אומרת הגמ' בשבת (קד ע"א) מ"ט פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים. וכוונת חז"ל להודיענו, שעיקר מצות צדקה אינה רק לרווחת העניים, שהרי הקב"ה לא חסר שלוחים למלא חסרונם, אלא העיקר הוא להשלים את הנותנים, וע"כ צריך הנותן לרדוף אחר העני, ולא להמתין עד שיבוא עני ויבקש. ורמז רבש"ע ענין זה בצורת אותיות הא"ב, שבהן ברא את עולמו, להורות שזה סדר הבריאה.

וכך הוא גם בכללות התורה, שיש לה שתי בחינות – האחת היא השלמת העולם ותיקונו, והשנייה היא עצם טבע הנפש הישראלית לחשוק בטוב.

כשקיום המצוות לא נובע מצד השתוקקות הנפש לטוב, אז צריך להוכיח לו כמה טוב לעולם ולחברה כשמקיימים מצוות, ולהסביר לו בסברות שכליות. אך מי שיש לו נפש טובה אינו זקוק להסברים, אלא "משתוקקים לקיים התורה כולה בטבע מצד עצם טוּבה". אולם השקיעה בחומריות גורמת שלא נבין איך קיום המצוות הוא עשיית הטוב האמתי.

כשישראל עמדו למרגלות הר סיני פסקה זוהמתן, וע"כ הסכימו בנפשם

"שמלבד מה שעפ"י חשבון וחכמה ראוי לרדוף לקיים התורה מפני שבקיומה תלוי שכלול הבריאה כולה, אלא שמצד טבע ההרגש ראוי לרדוף לקיים כל התורה". וההבדל, שמצד תיקון הבריאה ראוי להקדים ולשמוע הטעם של כל מצוה, איך אחוזה בה קיום ותיקון הבריאה, ואז יסכימו לקיימה. "משא"כ מצד הרגשת הנפש לחשוק אל הטוב" – בזה אין צורך בהסברים. "וע"כ אמרו 'נעשה ונשמע', פירוש: נקדים העשייה קודם ידיעתנו בעומק הטעמים, כי נפשותינו חומדות את הטוב מצד עצמו, לא מצד השקפת התכלית היוצאת ממנו".

לאחר חטא העגל הכול השתנה, והקיום בא מהצד התועלתי שבתורה, אך "שארית פליטה נשאר לנו מכלל התורה, שמאירה על ישראל בייחוד, והיא מצות הצדקה, שעליה אמרו חז"ל 'שקולה צדקה כנגד כל המצוות' (ב"ב ט ע"א)", שהם נותנים צדקה "לא רק מצד להציל נפשם מהמצוקה הטבעית, שהלב מצטער כשרואה צערו של חברו, כי אם מצד אהבת עשיית הטוב". נמצא שעיקר המצוה אינה רק הנתינה לידי העני, כי אם גם הלקיחה – מה שנוטל ממונו לעשות הטוב, וע"כ "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" – "שמה שזכו ישראל בהר סיני להשקיף על אור הטוב שיש בכל התורה כולה, נשאר לדורות, עכ"פ במצות הצדקה". ומשום כך נאמר בנתינה הראשונה כאן לשון "ויקחו לי תרומה", שהעיקר הוא הלקיחה מהאדם ולא הנתינה.

ולכן הדגישה התורה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – שזה חייב לבוא בנדיבות לב דווקא, אע"פ שגם כופין על הצדקה. וע"ז נאמר "וצדקה תרומם גוי", ודרשו חז"ל: "אלו ישראל", ואילו המשך הפסוק "וחסד לאומים חטאת" – אלו אומות העולם. כי בישראל התכלית היא לרומם את הנותנים, והצדקה היא מצד המעלה ולא מצד החסרון, ואילו באומות העולם אין הכוונה אלא מצד מילוי החסר, נגד המצוקה הטבעית של העניים, והמניע הוא רק החסרון, וזהו "חסד לאומים חטאת" – שחטאת הוא מלשון חסרון, כמו "קולע אל השערה ולא יחטיא".